לי-און הדר | היי שלום ניאו-שמרנות

בנימין נתניהו ובעלי בריתו בוושינגטון חולמים בהקיץ על השידוך המושלם אחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב בשנה הבאה. לפי הפנטסיה הזאת, נשיא רפובליקאי יחבור לראש הממשלה מהליכוד, ושניהם יקימו לתחייה את ההגמוניה של ארה"ב במזרח התיכון ויחזירו לישראל את תפקידה כשריף אזורי. ישראל תקבל לאחר מכן אור ירוק מהבית הלבן להשמיד את אתרי הגרעין באיראן, לצאת למתקפה מחודשת על עזה, ולהפציץ את ביירות כדי לדכא את החיזבאללה.

נתניהו, האיש שיש לו הכל לבד מהזמנה לשמש יועץ פוליטי למפלגה הרפוליקאית בבחירות 2012, פועל בהנחה שאם ברק אובמה יודח מתפקידו הוא יוחלף בהעתק של ג'ורג' בוש הבן, שיגבש מדיניות מזרח תיכונית הדומה לזאת של ממשלה בהנהגת הליכוד.

נראה שמנהיג הליכוד צפה פעמים רבות מדי בנאומים של גלן בק ושרה פיילין ברשת "פוקס", שבהם הם תוקפים את "המוסלמי" בבית הלבן, והחליף אי-מיילים רבים מדי עם עמיתיו הניאו-שמרנים. דומה גם שלא שם לב לוויכוח הפנימי שהתגלע בשורות המפלגה הרפובליקאית, שאנשיה נעשו ערים לפתע לפער בין התביעה הרפובליקאית לקיצוצי ענק בהוצאות הממשל הפדרלי, לבין הדרישה לעשות שימוש בצבא במלחמות האינסופיות במזרח התיכון.

רפובליקאים, בדיוק כמו דמוקרטים, מבינים שהגירעון המנופח וניצול היתר של הצבא אינו מותיר לארה"ב ברירה אלא לקצץ קיצוץ חד בהוצאות הביטחון, זאת על ידי צמצום מעורבותה של ארה"ב במזרח התיכון. "אנשי המפלגה היו להוטים מדי לתמוך בהרפתקאות הצבאיות בחו"ל", אומר חבר הקונגרס הרפובליקאי ג'ף פלייק. לדבריו, הפסקת מעורבותה של ארה"ב בלוב והאצת הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון הן צעדים "שמתאימים יותר לשמרנות המסורתית".

בעיותיה הכלכליות של ארה"ב, לצד התוהו ובוהו בעיראק ובאפגניסטאן וההפיכות במזרח התיכון, סייעו לעורר את הסנטימנטים השמרניים המסורתיים בקרב הבוחרים הרפובליקאים. אלה מעודדים את מנהיגיהם לאמץ גישה של ריאל-פוליטיק ברוח מדיניות החוץ של ג'ורג' בוש האב, ולא ברוח מדיניות החוץ המשיחית של בנו. היי שלום ניאו-שמרנות, ברוכה הבאה מעשיות.

אכן, אם נתניהו היה מזפזפ מ"פוקס" לסי-אן-אן, הוא היה יכול לצפות במועמדי המפלגה הרפובליקאית מתווכחים בניו המפשייר, ולגלות כי השמרנות החדשה כבר אינה מרכזית בשיח על מדיניות החוץ של המפלגה. שלא כמו המועמד הרפובליקאי הקודם לנשיאות, ג'ון מקיין, המועמדים העכשוויים מביעים הסתייגות ברורה מהתערבות תוקפנית של ארה"ב במזרח התיכון.

המעורבות הצבאית האמריקאית בלוב אינה "אינטרס לאומי חיוני", אמרה חברת הקונגרס מישל בכמן, יקירת תנועת מסיבת התה. בכמן, כמו רבים מחבריה לתנועה, בזה לאיסלאם ומעריצה את הציונות. עם זאת, היא גם רוצה להביא לאיזון תקציבי ומבינה שכשבנקאים סינים מממנים את מבצעיה, ארה"ב אינה במצב שבו שהיא יכולה לצאת למתקפה נגד איראן - מתקפה שתגרום למחירי הנפט להרקיע לשחקים ולהרוס את הכלכלה האמריקאית.

מועמד מוביל מטעם המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני, אמר באותו דיון בניו המפשייר, כי הגיע הזמן "להחזיר את החיילים הביתה, ובמהירות האפשרית"; "אסור שהחיילים שלנו ינסו להילחם את מלחמת העצמאות של אומה אחרת", הוסיף.

רומני נשמע כמו נתניהו, כשאמר שאובמה "דחף את ישראל מתחת לגלגלי אוטובוס דוהר", אבל הצורך האמריקאי לייצב את היחסים עם הסעודים, לחזק את הקשרים עם הטורקים ולהסתדר עם המצרים, לא יותיר לרומני, אם יהיה לנשיא, אפשרויות רבות. הוא ייאלץ לתמוך בנוסחת "נסיגה לגבולות 1967 עם חילופי שטחים". בכך יהפוך להעתק של ברק אובמה, לא של ג'ורג' בוש הבן.

ד"ר הדר הוא חוקר-עמית במכון קייטו, מכון מחקר הפועל בוושינגטון



מימין: המועמדים הרפובליקאים רומני, גינגריץ ובקמן. שמרנות במקום ניאו-שמרנות

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 1
    אהבתי !! ביג לייק