"פרשת העוזרת" מציבה אתגר לראש הממשלה, בנימין נתניהו. קודם כל בתדמית: כתב התביעה של ליליאן פרץ והתגובה הנסערת של לשכת ראש הממשלה מוטטו את המותג "ביבי החדש", שנבנה בעמל לקראת הקאמבק הפוליטי של נתניהו. העיסוק בהתנהגותה של שרה נתניהו, וטענות-הנגד של בעלה על רדיפה תקשורתית, היו תמציתו של "ביבי הישן" מהקדנציה הקודמת. והנה, הסטריאוטיפים השליליים חוזרים: התעמרות בעובדים, ניסיונות הסתרה, קמצנות ופגיעה בעניים. נכונים או מוגזמים, סיפורים כאלה נדבקים לגיבוריהם, גם כשהתביעות נזרקות מבתי המשפט.

לא חשוב אם ליליאן פרץ כינתה את מעסיקתה "גברת נתניהו" או "כפרה" ו"עיניים שלי". גם לא אם הסיפור הובלט ב"ידיעות אחרונות" בגלל מאבקו ב"ישראל היום". הבעיה טמונה בתוכן. לא מדובר כאן באיום האיראני, בנוסחה דיפלומטית סבוכה או ב-90 סעיפי הרפורמה בחוק התכנון והבנייה. מדובר ביחסי בעלת הבית והעוזרת שלה, וזו סיטואציה שמוכרת ומובנת היטב לכל אחת ואחד.

העיסוק בעוזרת מבשר את קץ השלווה שממנה נהנה נתניהו מאז חזר לשלטון. תשעה חודשים עברו עליו בנעימים, בלי לקבל החלטה אחת מכרעת שמשנה את המציאות ומובילה את המדינה בכיוון חדש, אבל כרוכה מטבעה בעימות פוליטי. ישיבות הממשלה מסתכמות בהודעות מרובות סעיפים על רפורמות ותיקוני חוק, שלא ברור אם ומתי יתגשמו. הציבור אדיש גם לחזונות נתניהו, שישראל תהפוך למעצמה כלכלית ותפתח תחליף לנפט.

אימוץ הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" היה הברקה פוליטית, שקלעה לציפיות הציבור, מיצבה את ראש הממשלה במרכז וניטרלה את ראש האופוזיציה ציפי לבני. ומאז כלום. הקפאת ההתנחלויות לא שינתה דבר לרוב הישראלים, והסחבת בשחרור גלעד שליט נמשכת. נתניהו מחכה. מחכה לברק אובמה, מחכה לאבו מאזן, מחכה ל"החלטה הגורלית על איראן". מרוב ציפייה, המסר שלו מיטשטש, עד שלא ברור בשביל מה התאמץ כל כך לחזור לשלטון.

הסופר האמריקאי דניאל פינק מציע לסכם כל מנהיג במשפט אחד. אם מעתיקים את המודל הזה לישראל, אפשר לתאר את דוד בן גוריון כ"אבי האומה". מנחם בגין הוא איש ההפכים, שהחזיר את סיני תמורת שלום, וגם בנה מאה התנחלויות בגדה, הפציץ את הכור העיראקי ופלש ללבנון. יצחק רבין - "לוחם שלום שנרצח על משמרתו". אהוד אולמרט הסתבך במלחמה כושלת, גיבש הצעת שלום שנדחתה והתפטר בגלל חשדות לשחיתות. אהוד ברק התחיל כ"לוחם גיבור, גאון שיציל את המדינה", המשיך ל"פראייר שהציע הכל לערפאת וקיבל בתמורה אינתיפאדה", ועכשיו "מומחה חיוני בראש משרד הביטחון עם התנהלות אישית בעייתית".

ונתניהו? גם הוא התפתח, מ"כוכב ההסברה בטלוויזיה האמריקאית", דרך "מנהיג המאבק נגד אוסלו" ועד ל"ראש ממשלה פלגן שנאבק באליטות והפסיד". כשר האוצר ראו בו רפורמטור נחוש שנלחם בוועדים ובבנקים, אבל גם מחריב מדינת הרווחה שהתעלל בעניים. ומה מייצג נתניהו ב-2010? בסקרים מעריכים אותו כ"מנהיג חזק", והוא משווק את עצמו כפטריוט, שמנסה לקדם את השלום תוך שמירת הנכסים הלאומיים. אך בגלל חוסר המעש, נתניהו מסוכם במשפט: "פוליטיקאי הססן שמנסה לרצות את כולם בשביל לשרוד".

באין יוזמה ועשייה, סדר היום מוקדש לזוטות. יחסי החוץ מתגמדים לנזיפה האווילית בשגריר הטורקי, והנהגת המדינה לניהול משק הבית של ביבי ושרה. כך קרה לאריאל שרון, שהלך וטבע בפרשיות וחקירות, עד שהכריז על ההתנתקות ותפס מחדש פיקוד. נתניהו נקלע למצוקה דומה: הכותרות מביקורו הממלכתי בגרמניה עסקו בעוזרת.

רק הפגנת מנהיגות ונטילת יוזמה יחלצו את ראש הממשלה מהפינה. אם ימשיך לשבת על הגדר, הפרשיות הקטנוניות יצטברו, וההכרעות הגדולות יחמקו. "פרשת העוזרת" נותנת לו הזדמנות לאיתחול מחדש של כהונתו השנייה. ליליאן פרץ עוד תצליח להזיז את ראש הממשלה, אפילו יותר מברק אובמה.