יש לברך את ראש הממשלה על יוזמתו להקים מחסום פיסי בגבול עם מצרים. הגבול הפרוץ מושך אלפי אנשים, הנכנסים בדרך לא חוקית לישראל; לצד מחויבותה האנושית והיהודית העמוקה להעניק מקלט לפליטים הבורחים מן הג'נוסייד בדארפור, זכותה להבטיח, ככל מדינה, את גבולותיה.

אבל כרגיל במקומותינו, החלטה זו התקבלה בניתוק מהבעיה המקיפה יותר: לישראל אין מדיניות הגירה. כתוצאה מכך סוגיות הקשורות לטיפול במהגרים עולות רק בעת משבר, ואז הן נידונות תחת לחצים ציבוריים שאינם חפים לעתים ממניפולציות.

כך היה בעניין גירוש ילדי העובדים הזרים: לבו של מי לא נחמץ, מצפונו היהודי של מי לא נקף, לנוכח תמונות של ילדים, שחלקם נולדו בארץ ולא ידעו ארץ אחרת, ושמאיימים לגרשם? אך למרות כל המטען הרגשי הזה, הבעיה כמובן אינה הילדים אלא ההורים, השוהים בארץ שלא כחוק.

בדיון בסוגיית העובדים התאילנדים ביישובי הערבה, העלו החקלאים נימוקים ציוניים טובים - "איך אפשר לקיים חקלאות בערבה בלי הפועלים הללו" - וניצחו. אך גם במקרה זה, הבעיה מקיפה יותר.

בבג"ץ תלויה ועומדת שאלת זכותם של אזרחים ישראלים ערבים, המבקשים להינשא לנשים מהשטחים, ולאפשר להן מגורים ואזרחות בארץ. גם כאן יש מקרים קורעי לב, הפתרון של החקיקה הזמנית הקיימת, שהיא מפלה וביטחוניסטית במובנה הרע של המלה, אינו יכול לספק תשובה לבעיה שיש לה היבטים של זכויות אוניוורסליות מחד ושיקולים של יחס לאזרחי מדינות אויב או לתושבי אזורים עוינים מאידך.

יש לישראל חוק שבות, שהוא מאבני-הפינה שלה כמדינת הלאום היהודי. אך כשנחקק החוק בשנות ה-50 איש לא שיער שישראל תהיה אבן שואבת למהגרים לא-יהודים. המציאות החוקית היום היא בלתי נסבלת: במקום מדיניות ברורה שוררים אנדרלמוסיה, אי-בהירות משפטית, עירוב סמכויות ושרירות לב מינהלית, בצד פגיעה בזכויות האדם כמו גם באינטרסים חיוניים של מדינת ישראל.

במקום לעסוק כל העת בכיבוי שריפות, יש לקבוע מדיניות עקרונית להתמודדות עם העובדים הזרים, עם מבקשי המקלט ועם הגירה לצורכי נישואין. מדובר בבעיות שכל מדינות אירופה הדמוקרטיות מתחבטות בהן היום לנוכח גלי ההגירה מהעולם השלישי, וניתן ללמוד מניסיונן, אף שהבעיה אצלנו חריפה יותר, כי ישראל היא המדינה המפותחת היחידה בעולם שכל גבולותיה הם עם מדינות עולם שלישי.

מרכז מציל"ה (מרכז למדיניות ציונית, ליברלית והומניסטית) הכין באחרונה מתווה למדיניות הגירה לישראל. העיקרון המנחה של המתווה הוא "קשה בחוץ, קל בפנים": באשר למהגרי עבודה, קביעת קריטריונים נוקשים לכניסתם, תוך הגבלה אפקטיבית של שנות שהותם כאן, אך מרגע כניסתם - הענקת כל הזכויות המגיעות להם, ושחרורם מתלות במתווכים למיניהם; באשר לפליטים - התקנת התקנות המתחייבות מאמנת הפליטים שישראל חתומה עליהם.

כל מה שצריך הוא עתה החלטה של הממשלה לדון בהצעה זו - כמו גם בהצעות אחרות - וקבלת החלטות אמיצות, בלא לחכות למשבר הבא.