ישראל, באמצעות משרד הפנים, ממשיכה לירוק בפרצוף של מדינות ידידות, והללו ממשיכות להתפעל מהגשם היורד. הגזירה האחרונה של המשרד מבטלת את אשרת העבודה שקיבלו במשך שנים אזרחי מדינות אלה, העובדים בארץ בארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים. במקומה הם מקבלים אשרת תייר, המגבילה את חופש התנועה והפעולה שלהם. מדובר בארגונים הומניטריים ברובם, הפועלים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית (כולל ירושלים המזרחית) וברצועת עזה.

ישראל מסגירה כך את הזלזול שלה בארגוני סיוע בינלאומיים ואת כפיות הטובה שלה. הרי הם מכבים את השריפות שמציתה מדיניות האפליה של הפלסטינים בשטחים. קרנות ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות מאותן מדינות ידידותיות, מערביות בעיקר, מפצות על נזקי העבר וההווה של הכיבוש.

התרומות (לרשות הפלסטינית ולארגונים לא ממשלתיים בינלאומיים ופלסטיניים) הן כביכול ראיה לתמיכת העולם בפלסטינים ובשאיפתם לעצמאות בגבולות 4 ביוני 1967. למעשה הן מעידות על מעמד "האתרוג" של ישראל. ב-93' לא דרשו ממנה בעולם לשלם לפלסטינים פיצויים על נזקי הכיבוש במסגרת מה שנקרא תהליך שלום. הן עשו זאת במקומה, והיום אין הן מפעילות לחץ אמיתי כדי שתשים קץ למדיניות המגבילה פיתוח בגדה ולזאת היוצרת אסונות הומניטריים בעזה. לממשלות המערב יותר קל לקחת מיליארדים מכספי משלמי המסים שלהן מאשר לגרום לישראל לכבד החלטות וחוקים בינלאומיים, כך שתקטן התלות הפלסטינית בכספי הסיוע.

ביטול אשרות העבודה הוא עוד ביטוי לדרך שבה ישראל משרטטת באופן חד-צדדי גבולות של ישות פלסטינית, שהיא מתכוונת להגדיר כמדינה. בלי אדמות מזרח ירושלים, כמובן, שהמאמצים לצמצם את האוכלוסייה הפלסטינית בה נמשכים. ובלי רצועת עזה. תוואי גדר ההפרדה הנמצא עמוק בתוך הגדה כבר נכנס לקונסנסוס ישראלי מתון כביכול כ"גבול המערבי". עכשיו המערכה היא על שטח C והכללת רובו בישראל.

משרד הפנים תורם את חלקו בקביעת העובדות בשטח. במגבלות על אזרחים זרים הוא מקפיד לציין, כי מדובר במי שיעדם "שטחי הרשות הפלסטינית" - כלומר, שטחי A ו-40% - B מהגדה. בלי ירושלים. בלי עזה. כמעט בלי C, שהרי שם עבודתם מצומצמת בגלל המגבלות על פיתוח פלסטיני. בהסכמי אוסלו כשמדובר על תנועת אזרחים זרים ההתייחסות הגיאוגרפית היא לגדה ולרצועה. אבל משרד הפנים מבחין בין "תחומי הרשות הפלסטינית" ל"תחומי ישראל". גבולות ישראל המעורפלים בכוונה מוגדרים לפיכך על בסיס מובלעות הרשות הפלסטינית.

לרשות הפלסטינית אין שום זכות להחליט מי ייכנס למובלעותיה דרך המעברים הבינלאומיים, שבהם שולטת ישראל. משרד הפנים הישראלי ממשיך למנוע כניסה של עשרות אזרחים זרים, שלהם קשרי עבודה, משפחה וחברות עם הקהילה הפלסטינית.

"זכותה הריבונית של ישראל להטיל מגבלות כניסה", מסבירים נציגים דיפלומטיים את חוסר ההתערבות הפוליטית של ממשלותיהם. כלומר, בנרפות הפוליטית ובנדיבות הכספית שלהן מדינות המערב, וארצות הברית בראשן, משתפות פעולה עם התהליך החד-צדדי הישראלי - קיבוע המובלעות הפלסטיניות.