מאחר שחלוקת הארץ לשתי מדינות בנות קיימא אינה אפשרית עוד, מי שמאמין בשוויון מוכרח לתמוך במדינה דו-לאומית דמוקרטית מהים עד הירדן - טוען מירון בנבנשתי (מוסף "הארץ", 22.1). לדעתי, בדיוק ההיפך הוא הנכון: מאחר שברור כי המדינה שבנבנשתי מציע להקים במקום ישראל לא תהיה דמוקרטיה דו-לאומית - מי שמאמין בשוויון (להבדיל ממי שמאמין בצורך להיכנע ללאומנות הערבית) מוכרח לדבוק בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים. פתרון זה אפשרי בהחלט אם ירצו בו באמת שני הצדדים - כן, גם הצד הפלסטיני, שאת תרומתו למצב הנוכחי מקפיד בנבנשתי שלא לבחון.

"המדינה האחת" שבה מדובר תהיה מדינה עם רוב ערבי-מוסלמי מוצק (שייווצר במהירות כתוצאה ממימוש זכות השיבה) בלבו של העולם הערבי-מוסלמי. כדי להאמין שמדינה זו תהיה באמת דו-לאומית צריך להניח שהעם הערבי-הפלסטיני יסכים, לאורך זמן, להיות העם הערבי היחיד שמדינתו לא תישא אופי ערבי מובהק ולא תוגדר באופן רשמי כמדינה ערבית וכחלק מהעולם הערבי; ושאת הוויתור הזה, ששום עם ערבי לא עשה לטובת המיעוטים הילידים באזור, יסכימו אנשי הפתח והחמאס לעשות לטובת "הנטע הזר" הציוני, שעצם כניסתו לאזור נחשבת לפלישה קולוניאליסטית.

כדי להבין עד כמה תרחיש זה מופרך, אין אפילו צורך לשאול שאלות קשות בנושא הדמוקרטיה והיחס למיעוטים בעולם הערבי ובחברה הפלסטינית. די להקשיב לשיח של כל הזרמים המשמעותיים בדעת הקהל הערבית והפלסטינית: גם אלה המצהירים על דבקותם בדמוקרטיה נשבעים אמונים לערביות. כדי שתתקיים מדינה דו-לאומית, לא מספיק שהיהודים יוותרו על מדינה יהודית: הערבים צריכים לוותר - בפלסטין שלאחר ביטול המדינה הציונית - על מדינה ערבית. מדינה דו-לאומית היא צורת משטר נדירה ביותר בעולם הדמוקרטי ובלתי קיימת במזרח התיכון. אין סיבה להניח שינהיגו כאן את החידוש הזה דווקא לטובת הציונים, ושום דבר שייכתב בחוקת מדינה זו לא יועיל מול יחסי הכוחות האמיתיים שייווצרו בה וסביבה. כבר ראינו כל מיני חוקות.

איש עוד לא הציע תשובה סבירה, שוויונית ולא לאומנית, לשאלה מדוע רצונו של העם היהודי בעצמאות לאומית לגיטימי פחות משאיפות העצמאות של עמים אחרים. אולם בלי קשר לוויכוח האידיאולוגי בעניין זה, האלטרנטיבה למדינה היהודית שמציע בנבנשתי היא פשוט חסרת שחר. גם מי שאין לו עניין בלאומיות יהודית ובלאומיות כלשהי, צריך לדעת (אם הוא ישר עם עצמו) שבתנאי הזמן והמקום, המשך קיומה של מדינת ישראל - על חסרונותיה הרבים ועל יתרונותיה העצומים - הוא הדרך להבטיח מקסימום של חירות ושוויון ומקסימום של רווחה למקסימום בני אדם. לא מדובר רק בטובתם של האזרחים היהודים במדינה. למעשה, מציע בנבנשתי לעשות לכל הערבים בישראל את מה שתושבי אום אל-פחם מתחלחלים כאשר מציעים לעשות להם: להטיל עליהם שלטון פלסטיני.

הטענה שהתנחלויות הפכו את הכיבוש לבלתי הפיך ואין מנוס ממדינה דו-לאומית מבוססת כל כולה על ההנחה שמיעוט יהודי אינו יכול להתקיים במדינה ערבית פלסטינית. הרי לפלסטינים אין בעיה דמוגרפית - רוב ערבי גדול מובטח במדינתם, גם אם המתנחלים, או חלקם, יישארו תחת ריבונותה. מדוע אין בנבנשתי מציע פתרון כזה? נראה שאין לו אמון רב בסיכוייו של דו-קיום מכובד בין רוב ערבי למיעוט יהודי במדינה אחת, אף שבשמו של אידיאל זה הוא מציע לבטל את מדינת ישראל.

ואכן, יש סיבה טובה לספקנות בעניין זה, בעקבות הניסיון האזורי העגום. אולם אם יש סיכוי לדו-קיום כזה, הוא מותנה בכך שמדינה יהודית תתקיים לצד המקום שבו ניסוי זה יתרחש, ותהיה מוכנה לקלוט כל יהודי שחייו שם ייהפכו לבלתי אפשריים (כפי שקרה ליהודים בכל העולם הערבי). הפתרון הוא אפוא חלוקה תוך קביעת העיקרון שבמדינה הפלסטינית יוכל להתקיים מיעוט יהודי - מה שיפרק את מוקש אי-ההפיכות של הכיבוש, שמפעל ההתנחלויות ביקש לשים בדרכם של שני העמים.