יש לנו ממשלה שבה כל אחד מדבר מתי שהוא רוצה ועל מה שהוא רוצה. שר החוץ אביגדור ליברמן מתנהג כבריון השכונה. הן בסגנונו והן בתוכן דבריו לא היה מבייש את אחרון הבריונים של הימין הקיצוני, העושים ככל העולה על ראשם בשטחים. הוא שולח לעזאזל את הנשיא מובארק ומאיים על שלטונה של משפחת אסד. בזכות דעות כאלה הוא קיבל 15 מנדטים, מספר לא מבוטל, של ימין קיצוני נטו. ביבי לא יכול היה להעמיד פנים שלא ידע היטב את מי הוא ממנה לשר החוץ ולמה אפשר לצפות ממנו.

בהעמידו פנים של מנהיג משופר ומתון יותר, המוכן לכאורה להוביל את ישראל לשלום, היה לו נוח, ליתר דיוק, היה לו חשוב, שיכהנו לצדו גם ישראל ביתנו, גם ש"ס המשחקת פעם את שוחרת השלום ופעם את הקיצונית - תלוי מי משלם יותר - כבלמים לדורשי הוויתורים למען השלום.

ביבי יכול היה להציג עצמו כאיש שלום בנאום בר אילן על שתי מדינות לשני עמים ולעשות עצמו לא מבין, שדברי ליברמן - ולפיהם "אם תקום מדינה פלסטינית לא תהיה מדינת ישראל" - ירתיעו את ההנהגה הפלסטינית. לא רק שראש הממשלה לא הסתייג מדברי שר החוץ שלו, אלא הוא הוסיף נתח משלו בטקס הסיום של כנס הרצליה: "אני יודע שאחד מקודמי, אריאל שרון, דיבר מעל במה זו על ההתנתקות. היום אני מבקש לדבר על ההתחברות; למורשת, לציונות. לעברנו, לעתידנו פה בארץ אבותינו שהיא גם ארץ ילדינו ונכדינו". במלים אחרות: חזרה לחלום א"י השלמה, ששרון ביקש לגנוז.

באחת מתוכניות הבוקר ברדיו שיבח השבוע משה ארנס את ביבי כמי ש"העביר שנה שקטה ולא רעה בכהונתו". ארנס, שכיהן כשר ביטחון בימי שמיר, גרס שראש הממשלה שלו אז לא היה די קיצוני, וטען נגדו שמנע מצה"ל לתקוף את עיראק במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. מה שארנס לא ידע (אולי) זה שהממשל האמריקאי הזהיר באופן אולטימטיווי את ישראל שלא להתערב, כדי לא לפגוע בקואליציה הערבית, שכללה אז גם את סוריה, שגיבש הממשל למתקפה על עיראק.

יש להניח שאם אחמדינג'אד יצליח לייצר נשק גרעיני, תעמוד ישראל בפני דילמה דומה. בהבדל אחד: שאחמדינג'אד לא מבלף כסדאם חוסיין. אז הלכנו פה עם מסכות אב"כ, אך לעיראק לא היה נשק כימי ולא נשק גרעיני. אם ארה"ב תחליט לפעול בכוח נגד איראן, חשוב שסוריה תהיה קשורה בהסדר שלום עם ישראל וביחסים הדוקים עם ארה"ב. אין אנו רוצים להימצא במצב שבעוד ארה"ב מטפלת באיראן, החיזבאללה, בשיתוף סוריה, יתקפו את ערי ישראל. אין זה מקרה ששר הביטחון אהוד ברק וגם הצבא מצדדים בהסדר עם סוריה.

הבעיה היא שבממשלה כל אחד מדבר על מה שבא לו. אם זה על כביש 443, או על משכורתו של פקיד במשרד הביטחון. אין בעל בית, אין מדיניות מגובשת בנושא הפלסטיני. זה כבר לא "שתי מדינות לשני עמים" - שרים מפחידים את הציבור שהפלסטינים רוצים מדינה אחת לעצמם בתקווה שהדמוגרפיה תנצח. אט אט נחשף צביונה הימני של הממשלה.

אם נתניהו שואף באמת להיות מביא השלום, הוא חייב לקבוע קו חד-משמעי ולעקור את החשד שליברמן מדבר מגרונו של ראש הממשלה. יש הגורסים שבדומה לתקופה ההמתנה ב-1967 - צריך להקים במהרה ממשלת חירום לאומית, בלי חשבונות קטנוניים, לצורך המטרה האחת והיחידה, לחזק את השלטון למבחן הקיומי שישראל עלולה לעמוד בפניו. אך אחרי מלחמת ששת הימים, ממשלת החירום הפכה לממשלת אחדות ושיתוק, שעסקה בהתנחלות והפכה את ישראל למדינת כיבוש שאת מחירה אנו משלמים עכשיו.

אם ביבי רוצה באמת שלום עם סוריה והסדר עם הפלסטינים, עליו לסלק בראש ובראשונה את ליברמן ומפלגתו, ואולי גם את ש"ס, ולצרף את קדימה לממשלתו. ציפי אמנם כועסת, אך אין זו העת לסידור חשבונות אלא להידוק השורות. לבני כמ"מ ראש הממשלה ושרת החוץ ומופז כשר לביטחון פנים. לא ממשלת שיתוק, אלא ממשלה שתוכל להצעיד אותנו לשלום ולביטחון. היידה ביבי, קדימה צעד.