מאז תום מלחמת העולם השנייה לא חדלו להתנהל בעולם מלחמות עקובות מדם, שבמהלכן או בעקבותיהן נרצחו אוכלוסיות שלמות. נזכור את טבח המיליונים שביצע שלטון החמר רוז' בקמבודיה, את מלחמת השבטים הנוראה ברואנדה, את האכזריות ביוגוסלביה לשעבר, את ההשמדה בדרום סודאן. ולמרות כל אלה, החליט האו"ם לייחד יום זיכרון רק לשואת היהודים באירופה.

במה התייחדה שואת היהודים? לא רק בהיקפה ובאכזריותה, אלא גם בהעדרן המוחלט של הסיבות שגרמו למעשי טבח אחרים. היהודים לא הושמדו על ידי הנאצים לשם השתלטות על הטריטוריה שלהם, כי ליהודים לא היתה טריטוריה. הם לא הושמדו בגלל דתם השונה, כי הנאצים ושותפיהם היו אתיאיסטים מובהקים, וגם לא בגלל מאבק אידיאולוגי, כי ליהודים לא היתה אידיאולוגיה ייחודית. ההשמדה לא נבעה גם מרדיפת בצע; רוב היהודים היו עניים, ובעלי הרכוש היו מוסרים אותו ברצון לנאצים לו יכלו לפדות כך את חייהם. היהודים נחשבו בעיני הנאצים ל"חיידקים", ולכן השמדתם היתה כה אכזרית ויסודית.

למרות ייחודו, המכניזם האבסורדי שהביא לשואת היהודים לא חוסל עם תבוסת הנאציזם, ויש לעמוד על המשמר, פן יתעורר שוב. 65 שנים לאחר שחרור אושוויץ, אפשר להבחין בסימנים מבעיתים של אותו מכניזם אנושי, המייצר האשמות דמיוניות ומופרכות נגד יהודים או אחרים. לכן החליט האו"ם לציין את זיכרון השואה, ולא רק לקבוע יום זיכרון כללי לקטסטרופות אנושיות.

מנהיגי ישראל, שיצאו ביום השואה הבינלאומי לאירופה, לא נסעו רק כדי לחזק את הנוגדנים כלפי גילויי אנטישמיות עכשוויים, אלא גם כדי להשיג תמיכה פוליטית להתנגדות להתחמשותה הגרעינית של איראן, שמאיימת על ישראל בגלוי בהשמדה.

איראן איננה גרמניה הנאצית; לא מבחינת המשטר הפוליטי, לא מבחינת האידיאולוגיה, וכמובן לא מבחינת הפוטנציאל המלחמתי והכלכלי. גם ישראל אינה דומה לקהילות היהודיות החלשות שהיו באירופה. אבל למרות כל השוני, שלטונות איראן אימצו את ההתנגדות הטוטלית לקיומה של ישראל, ולכן גם הם מועדים לגלוש לאותו מכניזם אנושי שיצר את השנאה התהומית ליהודים בתקופת השואה. כשיהיה ברשות איראן נשק גרעיני, היא עלולה להיגרר, כמו גרמניה הנאצית, לתוקפנות מטורפת.

מה אפשר לעשות? אי אפשר להבטיח שהסנקציות שמתכננת הקהילה הבינלאומית ישכנעו את איראן לחדול מהמרוץ הגרעיני, ואילו ניסיון לחסל צבאית את הפוטנציאל הגרעיני של איראן עשוי לגרור את ישראל למאבק מתיש וממושך עם האומה האיראנית ובעלי בריתה באזור.

אלא שיש דרך אחרת, נכונה ומוסרית יותר, לנטרל את האיום האיראני: הסכם שלום עם הפלסטינים. בחודש שעבר נשמע נאום מעורר תקווה מפי שר ההקדשים הפלסטיני, מחמוד אל הבאש, שבתפילה פומבית ברמאללה ובמעמד בכירי הרשות הפלסטינית, תקף בחריפות את התערבותה של איראן בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הוא אמר בערך כך: מה לכם ולנו? איננו זקוקים לחסותכם. אתם רק מחריפים את הסכסוך, במקום לעזור לנו ולישראלים לפתור אותו בדרך המקובלת היום בכל העולם - שתי מדינות לשני עמים. באופן שבו אתם מעודדים את קיצוניות החמאס, אתם רק מעוררים תגובה חריפה של ישראל, ומרחיקים את הפתרון שכולנו מייחלים לו. מעולם לא שפך חייל איראני אחד את דמו למען עמנו, כשם שעשו חיילי מצרים וירדן, שלימים כרתו ברית שלום עם ישראל.

שלום בין ישראל ופלסטין ינטרל את העוקץ הרעיל מהשנאה של איראן לישראל, וישבור את המכניזם הפוליטי-דמיוני שגורם לה לראות בישראל את "השטן הקטן", שיש להשמידו בכל מחיר. חזית שלום משותפת לישראלים ולפלסטינים עשויה להמאיס על העם האיראני את הטירוף שהשתלט על מנהיגותה הדתית של אומה גדולה ומכובדת. לפיכך, לסיומו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני תהיה השפעה גדולה הרבה יותר מאשר לפעולה צבאית ישראלית או אמריקאית, שרק תנציח את הכאב והסבל באזור.