הקריירה שלו הוספדה יותר מפעם אחת. אמרו עליו שלעולם לא ישוב להנהגה, שהוא אטום ויהיר ומנותק מהעם. העריכו שמפלגתו מתפוררת, וניבאו שיערוק למחנה היריב וילקט פירורים משולחנו של יריבו ההיסטורי. ובכל זאת, אהוד ברק חוזר למרכז הזירה הפוליטית ומתייצב מחדש כמועמד לראשות הממשלה.

סקר "הארץ-דיאלוג" מיום שישי האחרון אישר את תחושת הבטן: ברק הכי פופולרי מהשרים הבכירים. נכון שהגיע אחרון בסקר מבין המועמדים להנהגה, ונכון ששרי ביטחון נהנים תמיד מאהדה בימי רגיעה. אבל הבחירות לא יתקיימו מחר. תוצאות הסקר מראות, שברק התגבר על הסלידה הציבורית ממנו, ונהנה שוב מלגיטימיות. כרגע אינו צריך יותר.

קמפיין הקאמבק של ברק מתנהל כבר כמה שבועות, אחרי תקופה ארוכה שבה הצטייר כטייס המשנה של פקודו לשעבר בנימין נתניהו. לברק לא מתאים לשמש "מספר שתיים", והוא חזר להתנהגותו האופיינית, ומנסה לבדל את עצמו מראש הממשלה. העדר גבול עם הפלסטינים "בתוך ארץ ישראל ההיסטורית" הוא איום חמור יותר מהפצצה האיראנית, הזהיר ברק כשנתניהו דיבר באושוויץ על "עמלק החדש". ברק רוצה שלום עם סוריה, גם במחיר ירידה מהגולן, ונתניהו לא.

ברק אוהב לתקוף את "השמאל" על תמימותו ועיוורונו, כביכול, אבל מאמץ את טענת המחץ של השמאלנים לדורותיהם: אם לא נחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים, ישראל תיהפך "למדינת אפרטהייד". כמו יריבו הגדול, אהוד אולמרט, גם ברק הגיע למסקנה שרק החלוקה תציל את הציונות. נתניהו לא שם. הוא תומך כביכול ב"שתי מדינות לשני עמים", אבל מנסה לנצח את האיום הדמוגרפי באמצעות הענקת זכות הצבעה לישראלים בחו"ל. את המו"מ עם הפלסטינים נתניהו ילווה במסע הסברה נרחב נגד ההסתה האנטי-ישראלית ברשות הפלסטינית.

נקודת המפנה במאזן העדין שבין ראש הממשלה לשר הביטחון הסתמנה בפרשת העוזרת של משפחת נתניהו. גם לברק היתה "פרשת עוזרת", שעל פניה חמורה בהרבה. ברק ואשתו העסיקו עובדת זרה לא חוקית, ואילו העוזרת של ביבי ושרה עבדה כחוק, ורק התלוננה על יחסי עבודה לקויים. אלא שברק התעלם והסתפק בתגובה סתמית בשם לשכתו, בשעה שנתניהו האשים את התקשורת ברדיפה, וניצל ביקור ממלכתי בגרמניה להגנה פומבית על רעייתו. ברק מעולם לא ביקש מהעיתונאים "תניחו לנילי", ואטימותו שיחקה בדיעבד לטובתו. נתניהו חזר לתדמית הישנה, הלחוצה והמזיעה, וברק הפגין שליטה עצמית ואיפוק. בדיוק התכונות שהציבור רוצה בקרבת הכפתור האדום.

ברק לא השתנה. תמיד היה מוערך ולא אהוב. כשר ביטחון הוא מפגין אותה יכולת שהראה בצבא, לקרוא נכון את המצב ולחמוק מתקלות שנדבקות לאחרים. הצעתו לסיים את מבצע "עופרת יצוקה" כעבור ימים אחדים, לעומת אולמרט שרצה למשוך עוד ועוד, היתה מוצדקת וחיסנה אותו נגד טענות גולדסטון - בשעה שהכנת הצבא למשימה ומיעוט האבידות נזקפו לזכותו.

שאיפות ברק נשענות על שני מודלים: יצחק רבין, ששיקם במשרד הביטחון את תדמיתו כראש ממשלה חלש בקדנציה הראשונה, וחזר להנהגה כמושיע הלאומי; ונתניהו, שקיבל ליכוד מפולג ושבור ב-2006 והחזיר את המפלגה לשלטון ב-2009. ברק מאמין שאם הם הצליחו, גם הוא יוכל. סיכוייו תלויים בהתפתחויות הביטחוניות. אם יתחולל משבר לאומי, ברק עשוי להיקרא לשלטון בזכות ניסיונו וקור רוחו. מלחמה לא מוצלחת תחבל קשות בקריירה שלו, כמו שקרה למשה דיין ולעמיר פרץ (ולברק עצמו באינתיפאדה השנייה).

בתקופת אולמרט ברק ניסה למתן את התוקפנות של ראש הממשלה, לעכב ולקצר פעולות צבאיות. מבקריו טענו, שהוא חשש שאולמרט ייקח לעצמו את הקרדיט. המריבה העצימה עד שברק הפיל את אולמרט. האם ינהג כך גם כשנתניהו יביא להכרעה את הפצצת איראן?