שיגור תגובות (טוקבקים) לאתרי חדשות ודעות ברשת הוא נדבך מרכזי של העיתונות המקוונת. הטוקבקים שוברים את המחיצה בין הכותבים לקוראיהם, שמאפיינת את עיתוני הדפוס. הם מאפשרים לקוראים להתבטא, ומייצרים דיון מיידי בסוגיות שעל סדר היום הציבורי. המאפיין הבולט של הטוקבקים הוא זכות כותביהם לשמור על עילום שמם, והדבר מעודד לעתים משלוח תגובות בוטות ודברי נאצה, שהופכים את אתרי האינטרנט הישראליים לזירת התגוששות אלימה במיוחד. האלימות המילולית ברשת מעוררת דילמה: האם האינטרס הציבורי לקיים דיון פתוח ולא מצונזר, תוך שמירה על חיסיון הכותבים, גובר על זכותם של מושאי הביקורת להגנה מהשמצות, איומים ולשון הרע?

בתי המשפט בישראל מתקשים להכריע ומשגרים לציבור מסרים סותרים. עמדה אחת שוללת מכל וכל את חשיפת שמות הטוקבקיסטים, ומדגישה את חופש הביטוי של הפרט. עמדה אחרת קוראת לחשיפת השמות, אם יש בדברים משום לשון הרע ועילה אפשרית לתביעת פיצויים אזרחית.

את עמדת ביניים, הנוטה לחופש הביטוי, ניסח השופט יצחק עמית - המכהן כיום בבית המשפט העליון. העמדה, שאושרה שוב לפני כשבועיים בבית המשפט המחוזי בנצרת, קובעת שזהות הטוקבקיסטים תיחשף רק אם נראה שדברים התפרסמו בכוונת זדון לפגוע - כך שהם יוצרים תשתית לקובלנה פלילית בגין לשון הרע או הסתה; ורק במקרה שמדובר בפרסום פוגעני, הנושא חומרה מיוחדת, שהגיע לתפוצה ולתהודה רבה.

בית המשפט העליון טרם גיבש הלכה מחייבת. אך הנשיאה דורית ביניש, שהגיבה שלשום להצתת מכוניתו של השופט החיפאי משה גלעד, קראה לרסן את "הלשון המסיתה" בטוקבקים. דבריה התפרשו כקריאה להגבלת חופש הביטוי, ולא ניכרה בהם הזהירות המתחייבת ביחס לזכויות יסוד. חופש הביטוי באינטרנט נועד למי שכלי התקשורת אינם עומדים לרשותם, וכל הגבלה שלו חייבת להיעשות במשורה. חופש הביטוי הוא גם לעתים קרובות מתכון כנגד אלימות גוברת, והגבלה בלתי מידתית שלו עלולה להוביל לאלימות פיסית מסוכנת הרבה יותר.