התשובה לשאלה "לאן הולכת המדינה" מתחבאת בטבלה 8.11 של השנתון הסטטיסטי לישראל, שמציגה "תחזיות תלמידים בחינוך היסודי" לחמש השנים הקרובות. ואלה הנתונים: בשנת הלימודים הנוכחית, 47.5% מתלמידי כיתות א' הם ערבים או חרדים. קצב הגידול של החינוך החרדי גדול פי 39, ושל החינוך הערבי פי 13, משל בתי הספר הממלכתיים-החילוניים. לא מדובר בתחזיות דמוגרפיות שעשויות להתבדות, אלא בילדים שכבר נולדו וממתינים לתורם במערכת החינוך. זו המציאות.

ישראל נתונה בעיצומו של שינוי חברתי חסר תקדים, שנובע הפעם מתוכה ולא מגל עלייה חיצוני. צומחת כאן חברה שונה ורב-תרבותית, "מדינה תלת-לאומית" של חילונים, חרדים וערבים, עם מיעוט דתי-לאומי קטן. יש הרבה קסם בגיוון חברתי ותרבותי, אבל בישראל זו בעיה. לשלושת הקהילות נרטיבים שונים, וחסר להן אתוס לאומי משותף ומלכד. החיים בצוותא כפויים עליהן. חמור מזה, החרדים והערבים פטורים משירות בצבא, ורוב הגברים החרדים והנשים הערביות אינם עובדים. אם המציאות הזאת תשתמר, מי יגן על המדינה ומי יפרנס את האוכלוסייה המתרחבת של נתמכי סעד?

"הפערים בשירות הצבאי יוצרים תחושת אי-צדק, אבל בעיית התעסוקה קיומית ממש", מזהיר כלכלן ממשלתי בכיר. "יש לנו אולי 15 שנה לפתור את זה. אם לא נצליח, ישראל לא תוכל להתקיים, כשעל כל עובד יהיו ארבעה שלא עובדים". קשה להפריז בחומרת הדברים, או במורכבות האתגר. הערבים רוצים לעבוד, אך מתקשים לפרוץ את חומות הניכור והאפליה מצד הרוב היהודי. אצל החרדים רווחת נורמה חברתית, שמעדיפה לימוד תורה על עבודה. שתי הקהילות אינן ציוניות ומתייחסות בחשדנות ועוינות לרשויות.

מנהיגי המדינה, שבעבר התעלמו מהבעיה, מכירים בפצצת הזמן המונחת לפתחם. הרמטכ"ל גבי אשכנזי חושש שלצה"ל לא יהיו די מתגייסים בעוד עשור או שניים. הנשיא שמעון פרס מנסה לרתום את טייקוני העסקים שיגייסו עובדים ערבים. ראש הממשלה בנימין נתניהו רוצה שערבים וחרדים יצטרפו להיי-טק. יועצו הכלכלי, פרופ' יוג'ין קנדל, מחפש פתרונות, וגם שר האוצר ומנכ"ל משרדו מוטרדים.

מה לעשות? הפתרונות המקובלים של פוליטיקאים וכותבי טורים לאתגר החברתי התמקדו בדיכוי המיעוטים: נשלול את האזרחות מהערבים ואת הקצבאות מהחרדים, נעיף אותם מהעיניים, ונשמור על העליונות הכלכלית והמעמדית של הגרעין החילוני ונספחיו. הגישה הזאת פסולה ברמה הערכית, ואיננה מעשית בהתחשב במספרים. האילוצים הכלכליים, שדוחפים חרדים לחפש עבודה ומעסיקים יהודים לקלוט ערבים, מחוללים שינוי אטי בנוף התעסוקה; תוכניות ממשלתיות כמו שירות לאומי, או מסלולי צבא לחרדים, מסייעות לשבירת המחיצות. אבל זה לא מספיק. נדרש מהפך תודעתי בהתייחסות של הרוב המתכווץ לקהילות המיעוטים.

עלינו להבין שעתידנו תלוי בשילוב הערבים והחרדים בשדרה המרכזית של החברה. במקום לראות בהם גזלנים שרוצים לזלול מהעוגה שלנו, צריך לקבלם כהזדמנות אדירה: אם ישראל הגיעה לרמת חיים כזאת בלעדיהם, אפשר לדמיין לאן נגיע עם תוספת הכשרונות והמוטיבציה שאינם מנוצלים כיום. אלה משאבים כלכליים גדולים בהרבה ממאגרי הגז הטבעי שהתגלו מול חיפה.

גיבוש אתוס לאומי מרחיב, שיכליל את הערבים והחרדים, נראה היום כמשימה בלתי אפשרית. ברור שממשלת הימין של נתניהו ואביגדור ליברמן לא בנויה לזה. לכן עלינו להתרכז בשינוי מלמטה. כל אחת ואחד צריכים לשאול את עצמם, איך ביכולתם לתרום לשילוב: לקנות בחנויות שמעסיקות ערבים וחרדים, לגייס עובדים מקרבם, להשכיר להם דירות, לצפות בתוכניות וערוצים שמציגים פסיפס תרבותי. להכיר אישית ערבי או חרדי, במקום לפחד מהם. אם נפתח להם את הדלתות ונעניק להם הזדמנויות, כולנו נרוויח. ואם נמשיך להסתגר, כולנו נקרוס.