באפריל 2005 הגעתי למחנות הפליטים הדארפורים בצ'אד במסגרת הארגון האמריקאי היהודי "היאס". כצוות בינלאומי וישראלי הקמנו תוכנית לסיוע פסיכו-סוציאלי בחמישה מחנות פליטים. לאחר שבועות מספר נהפכנו לארגון הפופולרי ביותר במחנות. הפליטים רדפו אחרינו לכל מקום. חשנו גאווה מסוימת, אבל גם אי נעימות, משום שהתקשינו להבין את הסיבה לפופולריות. כשביקשנו לברר מה עומד מאחורי התופעה קיבלנו תשובות מפתיעות, פשוטות וכה אנושיות: זו הפעם הראשונה שמישהו רואה בנו בני אדם, זו הפעם הראשונה שמישהו שומע את סיפורנו האישי ולא רואה בנו מספר סידורי העומד בתור לחלוקת מזון וטיפול רפואי.

במפגש שערכתי לפני כמה שבועות עם בני נוער מבקשי מקלט שהגיעו לארץ לבדם, בלי בני משפחה, הלומדים במסגרת הלא-פורמלית והחמה של אולפן הנוער העובד ולומד ביפו, הועלתה טענה דומה. בתרגיל שערכנו לבירור צרכיהם הבסיסיים התברר, כי בראש מעייני הנערים והנערות הצעירים שחצו את מדבריות אפריקה בדרכם לכאן נמצאות השאיפה לצדק אישי והכרה בעוול שנעשה להם והשאיפה לחיים בכבוד. דרישתם המרכזית היתה שייתנו להם לספר לנו את סיפורם - בקשה פשוטה, הבוערת בקרבם לנוכח המבטים וההערות שהם סופגים מדי יום כשאנו פוגשים בהם ביציאה האחורית של מסעדות ערינו לאחר שסיימו לשטוף את הכלים שלנו. הם אינם מתלוננים, אך המפגש עמנו חסר. הם ביקשו להיפגש עם בני נוער ישראלים כדי שיבינו שאינם עובדים זרים, אלא לוחמי חירות. ילדים שכל רצונם היה להמשיך לחיות, במקרה של דארפור, או לחיות כבני אדם חופשיים במקרה של אריתריאה.

ילדים אלה, הלומדים בבוקר ועובדים בערב כדי לממן את השכלתם, סובלים מהדרה מוחלטת. לא רק שהחברה ממאנת לשמוע סיפורם ומדירה אותם ממסגרות חינוכיות, אלא שהמדינה, המחויבת על פי אמנת הפליטים (1951) להאזין לסיפורם ולבחון אותו בתהליך של "הסדר מעמד פליט" ולספק להם גישה למערכת החינוך על פי אמנת זכויות הילד (1989), מונעת זאת מהם. מדינת ישראל אינה מעוניינת שהמסתננים יתגלו כניצולים ולוחמי חירות. בכך היא ממשיכה לתמוך, במודע או שלא במודע, ברדיפת האדם במדינות אפריקה, שרק תגביר את זרם מבקשי המקלט המגיעים לגבולנו.

מעמד פליט אינו רק מעמד חוקי המגונן מפני גירוש ממדינת המקלט. הכרה במעמד של מבקש המקלט כפליט היא אמירה פוליטית, המקנה הכרה באי צדק, בעוולה, באונס, באלימות, בהרג. זו הכרה במאבק הפוליטי לחיים בכבוד. בהרחקת פליטי דארפור, דרום סודאן ואריתריאה מהליך של הסדר מעמד פליט מדינת ישראל מביעה תמיכה דה-פקטו בהמשך הקטל בדארפור, המשך הלגיטימציה של השלטון הערבי הפונדמנטליסטי בסודאן ותמיכה בדיקטטורה באריתריאה, שבה מתרחשים מדי יום מעצרים שרירותיים, עינויים, רצח מתנגדי שלטון, עבודה בכפייה וגיוס לצבא לתקופה בלתי מוגבלת.

בעוד מדינת ישראל נאבקת במכחישי השואה ורצח העם היהודי ברחבי העולם, היא מעניקה לגיטימציה להמשך מעשי רצח העם בדארפור בכך שאינה מכירה בניצולים משם כפליטים הנרדפים על בסיס גזע, השתייכות לאומית, אתנית, השתייכות לקבוצה חברתית או לדעה פוליטית. הדרת פליטי דרום סודאן ואריתריאה מהליך זה מצהירה על תמיכה קולקטיבית של אזרחי ישראל בהפקרה של אנשים אלה, המבקשים שנאזין לסיפורם.