הפקק הענקי בכביש החוף ביום ראשון בבוקר מספר את כל הסיפור. משאית אחת התהפכה, ואלפי נהגים עמדו שש שעות בפקק שאורכו קילומטרים. עשרות אלפי שעות עבודה הלכו לאיבוד, והנהגים התפוצצו מעצבים. אבל באותן שעות ממש המשיך בנימין נתניהו לקדם את "חזון הרכבות היבשות".

כי ראש הממשלה אינו הולך בקטנות. אין לו זמן לטפל באיזה כביש קטן שלא יספק לא כותרות ולא מסיבות עיתונאים. הוא רוצה ללכת בגדול: לרשת את המדינה כולה ברכבות, מקרית שמונה עד אילת, מחיפה עד בית שאן - ויעלה כמה שיעלה.

לנתניהו לא אכפת הנהג הקטן, שבסך הכל רוצה להגיע בשלום מתל אביב לחיפה. אותו נהג היוצא לדרך וזוכה לכביש סביר רק עד נתניה. אחר כך הוא עובר לעולם השלישי. כי מנתניה ועד חיפה הכביש מצטמק לשני נתיבים מטולאים, בלא תאורה פרט לזאת שבצמתים.

אם היו לכביש שלושה נתיבים לכל אורכו, כמו שקובע הסטנדרט העולמי, תאונת הדרכים ליד מחלף ינאי לא היתה נהפכת לפקק של המדינה. היה אפשר להשאיר מסלול אחד פתוח עם שוליים רחבים ולמנוע מאלפי הנהגים להיתקע בפקק במשך שעות.

אבל טיפול בכביש החוף איננו "חזון". לעומת זאת, תוכנית גרנדיוזית בעלות של 50 מיליארד שקל היא תוכנית דרמטית דיה כדי לספק לנתניהו את תדמית הרפורמטור שהוא כה אוהב. היא גם תספק לו אנדרטה. כמו שרצו הפרעונים. כמו שבנה הורדוס.

אבל רכבת היא אמצעי תחבורה יעיל רק כשהיא מחברת בין ריכוזי אוכלוסייה גדולים ופותרת בעיות של גודש בכבישים פקוקים. לכן מן הנכון הוא להשקיע במסילות ברזל בין חיפה ונהריה בצפון לבאר שבע ואשקלון בדרום. וגם לסלול קו רכבת בין תל אביב לירושלים. צריך להשקיע ברכבת פרוורים במרכז הצפוף וגם לבנות סוף סוף רכבת תחתית בתל אביב ולהפעיל רכבת קלה בירושלים.

אבל בזבוז מוחלט הוא לסלול קו רכבת לאילת, או קו בין חיפה לבית שאן. אין גם טעם ברכבת בין עכו לכרמיאל, ולא בקו מיוחד לקרית שמונה ולראש פינה. לקווים הללו אין די אוכלוסייה, ואין באזורים אלה בעיה של גודש בכבישים. זה יהיה פשוט בזבוז כספי ציבור.

דוגמה להשקעה כושלת ברכבת היא קו באר שבע-דימונה. המתכננים אמרו, שייסעו בקו 800 אלף איש בשנה, אך בפועל נוסעות בו ארבע רכבות ביום, ובכל אחת מהן 20 (!) נוסעים בלבד. היש בזבוז גדול מזה?

הבעיה של הפריפריה איננה מחסור ברכבות. הבעיה שלה היא איכות החיים. כדי לחזק את הפריפריה יש להביא אליה אוכלוסיות חזקות, ולשם כך צריך להשקיע בראש ובראשונה בחינוך. אנשים מחליטים לעבור ליישוב על פי רמת החינוך בו, ולא על פי אורך הרכבת. כמו כן יש להקים בפריפריה מקומות עבודה מתקדמים. להעביר לצפון את המפעל המתוכנן של "אינטל" ולהעביר לדרום את בסיסי התקשוב של צה"ל. כך אנשי מחשב והנדסה יגורו בנגב ובגליל, ולא רק בתל אביב ובהרצליה.

יש צורך גם להשקיע בתרבות, בתיאטרון, בקולנוע, וגם בקניונים - כדי שלצעירים יהיה מה לעשות והיכן לבלות. ראוי גם לאפשר בנייה צמודת קרקע במחירים סבירים, חלומו של כל זוג צעיר.

אלה תוכניות אמיתיות, היכולות להקפיץ את הפריפריה קדימה. אך הן עולות כסף רב ודורשות זמן. לעומת זאת, רכבת היא סיפוק מהיר. מתכננים קו, מקצים מיליארדים, ויש סרט חגיגי לחתוך אותו. הבעיה היא, שרכבות לא יעזרו לפריפריה. הן אפילו יפגעו בה; כי כשהמיליארדים יופנו למסילות ברזל נוסח המאה ה-19, לא יישאר כסף לחינוך, לעבודה, לדיור ולתרבות. כי אין ארוחות חינם. התקציב הרי מוגבל.

בתחילת שנות ה-70, כששמעון פרס היה שר התחבורה, הוא רצה להתחבב על הציבור. לכן הודיע, שבקרוב נזכה ל"מכונית לכל פועל". נתניהו שמע ולמד. עכשיו הוא מציע "רכבת לכל מצביע". כי אם כבר פופוליזם - הכי גדול שרק אפשר.