בתוך יומיים נרשמו שתי תזכורות כואבות למצבם העגום של כבישי ישראל. פעם ב"פקק של המדינה", שהשתרך בכביש החוף עקב התהפכות משאית, ופעם בכביש 25 בנגב, כשנהג משאית איבד שליטה, עבר למסלול הנגדי, ומחץ למוות חמש נפשות.

התהפכות המשאית בכביש החוף ביום ראשון גרמה לפקק באורך קילומטרים, ובו אלפי נהגים מתוסכלים שלא יכלו לזוז במשך שש שעות. הנזק למשק ולעצבי הנהגים ברור. זה קרה משום שכביש החוף הוא כביש מיושן. בקטע הארוך שבין נתניה לחיפה (שם התרחשה התאונה) יש שני נתיבים בלבד, שמתוחזקים באופן מחפיר, ואין תאורה, לבד מבצמתים. אם היו בכביש שלושה נתיבים, תאונת הדרכים ליד צומת בית ינאי לא היתה הופכת לפקק של המדינה, כי היה אפשר להשאיר מסלול אחד פתוח עם שוליים מכובדים.

התאונה בדרום שלשום התרחשה באחד הכבישים המסוכנים בארץ. זהו כביש מפותל וצר, שבשנים 2003-2008 נהרגו בו 53 בני אדם. בקטע שבו אירעה התאונה אין גדר הפרדה, ולכן כל טעות נהג שגוררת סטייה מהנתיב, עלולה להסתיים בתאונה חזיתית קשה.

יש בישראל עוד כבישים רבים כאלה, שרמת תחזוקתם היא כשל כבישים במדינת עולם שלישי. אבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו טרוד בקטנות שכאלה. הוא הולך בגדולות. ביום התאונה בדרום כינס מסיבת עיתונאים כדי להציג את "חזונו": רישות הארץ ברכבות. מדובר בתוכנית שעלותה 27.5 מיליארד שקל, ושתעלה כמובן כפול מזה. אמנם מהתכנון הראשוני הוסרו כמה פרויקטים הזויים, כמו המסילות לאילת או לקרית שמונה, אך נשארו בה קווי רכבת מיותרים ובזבזניים לרוב.

במקום לזרוק כסף טוב על פרויקטים המיועדים לראווה וליחסי ציבור, צריך היה נתניהו להכריז על חזון שונה לחלוטין: סוף לכבישים האדומים. הוא היה צריך לקחת את המיליארדים, ולהקצות אותם קודם כל להפיכת כבישי ישראל לבטוחים יותר, ברמה המקובלת במדינות המערב. כי תמיד יהיו טעויות בכביש; זה טבע האדם. אבל אסור שכל טעות אנוש תסתיים בהכרח במוות.