את האינתיפאדה הבאה כבר מרגישים באוויר, אם לשפוט לפי מאמריהם של כותבים ישראלים ופלסטינים כאחד. הם מנבאים שהנה היא באה, והמהדרין גם יודעים שהיא תהיה "עממית". בלעין ונעלין נתפשים כמודל חיקוי.

יש פלסטינים שמנחשים שהיא תפרוץ דווקא בירושלים. שם - ההתנגשות התמידית בין עולם ראשון, מנשל, לעולם מנוחשל ניתנת למישוש, והנוכחות של משטר האפליה אלימה במיוחד בגלל הערבוב היום-יומי של בני שני העולמות. בירושלים, בניגוד למובלעת רמאללה, אי אפשר לזייף נורמליות.

ירושלים או בלעין, האתגר הראשון במעלה של מחוללי ההתקוממות הבאה - אם אכן תפרוץ - הוא למנוע את דרדורה למה שמכונה מאבק מזוין, שבהכרח יפקיע שוב את הרחוב והמאבק מידי הציבור. המיליטריזציה של האינתיפאדה השנייה המיטה אסונות קשים - אישיים, קולקטיביים וגיאו-פוליטיים. שלא לפרסום פלסטינים רבים מודים בכך, אבל כמה גורמים עדיין מונעים דיון פתוח וכן.

במשך שנים תיאוריית המאבק המזוין עד לשחרור ולעצמאות הגיעה לדרגות של קדושה. לרבים לא נעים לבקר בפומבי את המיליטריזציה, כאילו יחללו בכך את כבודם של ההרוגים והפצועים ושל האסירים ומשפחותיהם.

תנועת החמאס לא רק ניכסה לעצמה את המלה "התנגדות" - מוקאוומה. היא גם הצליחה לכפות נראטיב שטוען, כי ההתנגדות המזוינת שלה נושאת פירות: שהתנגדות זו במהלך שנות ה-90 היא שמנעה מהרשות ומאש"ף להיכנע לתכתיבי ישראל, היא שהוציאה את הכובש הישראלי מרצועת עזה (ועוד מעט יגיע תור ירושלים ואשקלון) והיא שמנעה את כיבוש הרצועה ב-2009.

האמת היא שפיגועי ההתאבדות נגד אזרחים נתנו לישראל הזדמנות פז לממש תוכניות קיימות-תמיד להפקיע עוד ועוד אדמה פלסטינית, בתירוץ ביטחוני. השימוש בנשק לא עצר את ההתפשטות הקולוניאלית של ההתנחלויות. להיפך. והשימוש בנשק רק זירז תהליך שישראל התחילה בו ב-1991: ניתוק עזה מהגדה המערבית.

בכנס אקדמי ברמאללה, שנערך לפני כשבועיים ודן בתוכנית הפוליטית של החמאס, טען בכיר בתנועה, כי יש להביא בחשבון את הצלחתה של "ההתנגדות" לשבש את החיים בישראל. בתעמולה דומה הצליחה בעבר החמאס "למכור" לציבור את "יעילותם" של פיגועי ההתאבדות ואחר כך את ירי הקסאמים. אבל ישראל הוכיחה שהיא יודעת לנצל היטב את הנשק הפרימיטיבי של הפלסטינים כדי לטפח ולשכלל את התעשייה הביטחונית המתוחכמת שלה, ענף יצוא חשוב ביותר ונכס בפוליטיקה העולמית. קשר זה נעדר מהדיון הפומבי המותר על "המאבק המזוין".

דיון פתוח יפתח תיבת פנדורה בתוך תנועת הפתח, כי ישאל מדוע בכיריה עודדו את השימוש בנשק ("ירי על השמים", כפי שכינה זאת אחד מהמתנגדים בתוך הפתח, בעל רקע צבאי). אחד ההסברים - לא היחיד - הוא שיאסר ערפאת ואנשיו שמעו בהפגנות העממיות הראשונות בספטמבר-אוקטובר 2000 את הביקורת הברורה שהופנתה כלפי שלטון הרשות והפתח. כדי להשקיטה ולהסיטה הם נתנו לנערים לשחק לפניהם. והרבה נערים שיחקו בנשק כדי להשיג להם מעמד חברתי וכלכלי בתנועה וברשות. כשאנשי הפתח מעזים היום לכפור בקדושה הנצחית של הנשק, המוניטין הקולקטיביים שלהם כמושחתים מפחיתים מראש את האמון בטיעוניהם, גם אם הם הגיוניים.

אתגר אחר שיעמוד לפני מחוללי ההתקוממות העממית, אם אכן תפרוץ, הוא בעצם אתגרה של החברה הישראלית. האם היא שוב תאמץ את הנראטיב השקרי של צה"ל והפוליטיקאים ("הפלסטינים תקפו", "טרור") ותתיר להם, כמו בשתי האינתיפאדות הקודמות, לדכא את ההתקוממות באמצעים קטלניים חסרי פרופורציה? אלו האמצעים הקטלניים שהופכים בעיני הפלסטינים את שלטון ישראל לסדרה של מעשי דמים מ-1948 ועד היום. האם שוב ישראל תמציא אמצעים לוגיסטיים וביורוקרטיים דכאניים במקום להקשיב למסר הפוליטי: שלא תיתכן ישראל נורמלית כל עוד היא מקיימת את רצף הנישול שהתחילה ב-1948.