בחודש האחרון, על רקע דו"ח גולדסטון, החלה מתקפה חסרת תקדים על "הקרן החדשה לישראל" וארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל. למתקפה היו שותפים שרים, ח"כים, עיתונאים ועמותות שעיקר פעילותן השרשת הכיבוש.

המצב הידרדר עד כדי כך, שהכנסת דנה בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, שתחקור את פעילותם של ארגוני זכויות האדם. לפני הכנסת מונחת היום גם הצעת חקיקה שתכליתה הגבלת תרומות-חוץ לארגונים אלה.

מה פשר המתקפה הזאת? נכון שהיא החלה על רקע דו"ח גולדסטון, אבל רוב ארגוני זכויות האדם בישראל דיווחו גם בעבר לוועדות האו"ם על הפרות זכויות אדם, ומשרד החוץ, באמצעות פרקליטות המדינה, מגיש כמעט בקביעות תגובות לדו"חות אלה. בעבר גם פירסם האו"ם דו"חות לא פחות ביקורתיים מזה של גולדסטון, למשל בעקבות מבצע "חומת מגן", או דו"ח הפרופ' ג'ון דוגארד מ-2007, שהשווה בין המשפט הישראלי והפרקטיקות בשטחים הכבושים לאלה שהונהגו במשטר האפרטהייד. לכן אי אפשר להסביר את המתקפה הזאת אך ורק כתגובה לדו"ח גולדסטון.

במחצית השנייה של העשור הקודם החלה מתקפה פוליטית על מערכת המשפט, לראשונה בהנהגתו של שר המשפטים. ביסוד המתקפה עמדה התפישה, שהפוליטיקה צריכה להיות משוחררת ממגבלות שלטון החוק, ולכן יש להגביל את הביקורת השיפוטית הן על חוקי הכנסת והן על סוגים שונים של החלטות ממשלתיות, להעניק למערכת הפוליטית דומיננטיות במינוי שופטים ועוד.

חלק מבכירי האקדמיה תמכו בתפישה הזאת. התוצאה היתה השתלטות של "ישראל ביתנו" על רשויות אכיפת החוק: שר המשפטים מונה לתפקידו בהסכמת אביגדור ליברמן, יו"ר ועדת החוקה הוא איש ישראל ביתנו וכך גם השר לביטחון פנים, הממונה על המשטרה.

בנוסף התגברה, ולא במקרה, התופעה של אי יישום פסקי דין על ידי הרשויות. כך נוצר מצב שבו נורמות משפטיות הן, לכל היותר, בבחינת המלצות. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואחריו ביקשו הארגונים מהיועץ המשפטי לממשלה לחקור חשדות לביצוע עבירות על דיני מלחמה. פניותיהם נדחו בזלזול. גם פניות קודמות לפרקליט הצבאי הראשי לא טופלו.

המתקפה הפוליטית על בג"ץ יצרה את ההרתעה שביקשה להשיג. עובדה שעתירות המונחות זה יותר משלוש שנים לפני בג"ץ, נגד מדיניות אי פתיחת חקירות פליליות בנוגע להרג פלסטינים, טרם הוכרעו. מדיניות אי ההכרעה השיפוטית של בג"ץ גרמה מצדה, כך נראה, לירידה במספר העתירות המוגשות מטעם ארגוני זכויות האדם. במצב פוליטי זה ניתן כשר לתפישה הדוגלת בשחרור הפוליטיקה מהחוק.

שורשיה של קונצפציה זו עמוקים והם מגיעים עד לתחילת העשור האחרון. צמיחתם החלה עם בניית חומת ההפרדה, בניגוד למשפט הבינלאומי, ונמשכה עם סגירת התיקים הנוגעים להרג הצעירים הערבים באוקטובר 2000, בניגוד להמלצות ועדת אור; חקיקת חוקים גזעניים כמו החוק המגביל איחוד משפחות על רקע שייכות לאומית; הסתה נגד האזרחים הערבים בעקבות פרסום מסמכי החזון; הריסת בתים בירושלים לפי תקנות ההגנה המנדטוריות; והמצור על עזה, המטיל עונש קולקטיבי על תושביה בניגוד למשפט הבינלאומי.

השתרשותה של הקונצפציה היא שמסבירה את המתקפה על ארגוני זכויות האדם. הביקורת שהארגונים הללו שבים ומשמיעים נתפשת כהפרעה בלתי נסבלת לפוליטיקה, מפני שהם תובעים להכפיפה לשלטון החוק. דו"ח גולדסטון עוסק בדיוק ביחס שבין הכוח למשפט. הכוח הפוליטי חייב להיות מידתי וכפוף לנורמות משפטיות רלוונטיות. ההתפתחויות הפוליטיות הללו מחייבות את ארגוני זכויות האדם בישראל, יותר מאי פעם בעבר, להמשיך ולדרוש את אכיפתן של נורמות המשפט הבינלאומי הנוגעות לזכויות האדם.

עו"ד גבארין הוא מנכ"ל ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.