ישראל צריכה לדבר עם החמאס. לא בחשאי. לא בעקיפין. לא כדי להשיג רהביליטציה אישית בדרך לכיבוש הנהגת מפלגה, כפי שניסה לעשות שאול מופז - אלא בגלוי וברצינות. כפי שארה"ב מדברת עם האופוזיציה הישראלית באופן שוטף, כך צריכה ישראל לקיים הידברות שוטפת עם האופוזיציה הפלסטינית. ההידברות צריכה לכלול את הסדר הקבע וכלל סוגיות הליבה.

זה כמובן לא פשוט. הסכמה פוליטית חוצת מפלגות מרדדת את הדיון לכדי דמוניזציה של הארגון ועוסקת במאפייניו החיצוניים כפי שהם נתפשים בישראל - דתי, קיצוני, רוצה את כל השטח בין הים לירדן - ואינה מתמקדת באינטרס הישראלי. האם כדאי לנו לדבר עם החמאס? מהן הסיבות לכך שאיננו מדברים עמו? האם החרמתו קשורה בקונצפציה שגויה?

ישראל מקפידה לומר שהחמאס אינו פרטנר. הפרטנר לדידה הוא הפתח בראשות מחמוד עבאס. את המו"מ עם הפתח מנהלת ישראל קרוב לשני עשורים, והכרזתו של בנימין נתניהו, על קבלתו את עקרון שתי המדינות לשני העמים, נראית כעוד תכסיס שנועד לדחות את קצו של המו"מ הזה.

ב-2004 החליטה ממשלת ישראל שיאסר ערפאת איננו רלוונטי. על עבאס אמרו מנהיגי ישראל שהוא חלש. במקביל עושה ישראל לאורך השנים כל שביכולתה כדי להחליש את הרשות הפלסטינית. כך אפשר יהיה להוכיח שוב, ש"צריך לדבר", אבל "אין עם מי לסגור עניין". גם אם ייחתם הסכם בלחץ ארצות הברית, הרשות הפלסטינית לא תוכל לממשו, כאשר יותר ממחצית מבני העם הפלסטיני אינם מקבלים את מרותה. על כן הסירוב לדבר עם החמאס אינו ענייני. הוא אינו אלא המשכה של ההתחמקות מדיבור עם הפלסטינים, באמצעים אחרים.

שליטת החמאס בעזה היא תוצאה של ייאוש מהנהגת הפתח. החמרת המצב בעזה עקב כישלון מתמשך של המו"מ, והתלות המוחלטת בישראל לסיפוק צורכי החיים הבסיסיים (על הזכות לתנועה, ליציאה לחו"ל, ללימודים, אין מדברים) מגבירות את הייאוש ומקצינות את העמדות. כבר היום אפשר למצוא כיסי התנגדות לחמאס, בעלי מאפיינים הקרובים לאל-קאעדה. אפשר למשוך זמן ככל שרוצים, אך יש להודות שלקונצפציה ולפיה הזמן משחק לטובתנו אין שחר. מי שגרם לאבו מאזן לשקול התפטרות ומסרב היום לדבר עם החמאס ימצא עצמו בעוד חמש שנים עם פרטנר שמדווח לאוסמה בן לאדן.

אי אפשר בלי גלעד שליט. יש שיאמרו שאין לתלות את גורלה של מדינה בגורלו של חייל חטוף אחד. אין טעות גדולה מזאת. הפקרתו של שליט מסמלת את קריסת הציונות, את העדפת הגאווה על החוכמה, הטקטיקה על האסטרטגיה, את ההתכחשות לערכי קדושת החיים ופדיון שבויים, שהם בנפשה של האומה. דווקא כאן, בבטן הרכה של דעת הקהל, נוצרה הזדמנות לשנות את הגישה בנושא רגיש כמו מגעים עם החמאס. בישראל כלואים יותר מ-7,000 פלסטינים. בעזה שבוי ישראלי אחד. הסבל של שני הצדדים, ולצדו השמחה העצומה שיחולל הסכם חילופי שבויים, יכולים וצריכים להוות מנוף לתהליך מואץ של פיוס.

את מחיר הבחירה בפתרון המתאים למלחמה הקודמת משלמים מדינת ישראל ואזרחיה זה שנים רבות. טמינת הראש בחול בשלב כה קריטי מסוכנת. יש להכריז מיד על נכונות לדבר עם האופוזיציה הפלסטינית.

הכותב הוא מייסד שותף של פורום המו"מ, התארגנות אזרחית, שמטרתה פתיחה במו"מ ישיר וגלוי עם תנועת החמאס