סכנדר קובטי, במאי הסרט "עג'מי" שהתמודד על פרס האוסקר, הכריז בלוס אנג'לס שאינו מייצג את ישראל. "אני לא יכול לייצג מדינה שלא מייצגת אותי", אמר קובטי ועורר כצפוי את מקהלת התגובות השטחיות מימין. שרת התרבות, לימור לבנת, נזפה בו על כפיות טובה, כביכול, מכיוון שסרטו קיבל מימון מהמדינה. פוליטיקאים אחרים דרשו להתנות את התמיכה הממשלתית בהצהרת נאמנות.

דברי הבמאי ראויים להתייחסות רצינית יותר, וצריכים לעורר חשבון נפש מעמיק אצל כל ישראלי שעתיד המדינה יקר לו. קובטי איננו חסיד התנועה האיסלאמית, שגדל בכפר נידח בפריפריה, או פליט פלסטיני קשיש שזכר ה"נכבה" צרוב בלבו. היוצר בן ה-35 נולד ביפו, קרוב למרכז תל אביב, התחנך בישראל וזכה בהזדמנויות שהביאו אותו עד לשטיח האדום בלוס אנג'לס.

לכאורה, אין מי שיכול לייצג יותר ממנו את החתירה המוצהרת של המדינה לשילוב אזרחיה הערבים. אם גם הוא מרגיש שישראל אינה מייצגת אותו, הרי שהיא נכשלה לחלוטין במימוש הבטחות השוויון שנחקקו במגילת העצמאות.

שילוב האזרחים הערבים, חמישית מאוכלוסיית ישראל, איננו רק ציווי מוסרי שמתחייב מערכיה הדמוקרטיים, אלא גם כורח חברתי וכלכלי. הפרויקט המיוחד שפירסם "TheMarker" בשבוע שעבר, חשף את האפליה, החסמים וההסתגרות שבהם נתקלים הערבים, המבקשים ליהנות משפע ההזדמנויות שמציעה ישראל. תעשיות ההיי-טק סגורות בפניהם, כמו רוב מקומות העבודה האיכותיים. אין איוולת גדולה מזו: בגלל דעות קדומות, ישראל מוותרת על הזינוק הכלכלי שיכלו להעניק לה אזרחיה הערבים, ומקבלת במקומו עוני, פשיעה ותחושת ניכור.

למרות התחלות ראויות של יזמים יהודים וערבים, החותרים לשינוי המצב, קשה לדמיין תפנית ביחסי היהודים והערבים בישראל, כשבשלטון מכהנת ממשלת הימין ובמרכזה הגזען אביגדור ליברמן. אסור להשלים עם זה. במקום להתנער מהם בכעס, דברי האזהרה של קובטי צריכים לגרום לכל יהודי בישראל לשאול את עצמו, "מה אוכל לעשות כדי לקרב את שכני הערבי".