הדיון התקשורתי על עתידה של מרצ - בעקבות דו"ח הוועדה המיוחדת, בראשותה של פרופ' תמר הרמן, לחקר סיבות הכישלון של המפלגה בבחירות האחרונות - נסוב בעיקרו על המונח "מפלגת נישה". מסקנתה העיקרית של הוועדה היתה שעל מרצ להתמקד בנישה מוגדרת של זכויות אדם ואזרח, ייצוג מיעוטים, מאבק בכפייה דתית, איכות הסביבה וכיוצא באלה, ולעזוב את הנושאים הגדולים של שלום, שטחים, כיבוש, כלכלה וחברה.

לטעמי, הצעה זו היא בבחינת קבורת חמור למפלגה ששכבה על הגדר כדי לשנות את המושגים של הפוליטיקה הישראלית דווקא בנושאים הגדולים, שינוי שבעקבותיו מנהיגי הימין "הומרצו" בזה אחר זה.

הבעיה העיקרית של מרצ בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לא היתה עמדותיה, שבהן תומכים רבים, אלא מידת ההשפעה והרלוונטיות שיש לה בפוליטיקה הישראלית, על פי הרגשת בוחריה. גרעין התומכים שלנו חיפש שוב ושוב אחר אפשרות להשפיע באופן משמעותי יותר על תוצאות הבחירות, ולכן רץ לעזור לעמרם מצנע ב-2003, לעמיר פרץ ב-2006 ולציפי ליבני ב-2009.

ההזדהות עם מרצ לא הספיקה לאנשינו. הם רצו לשחק במגרש המרכזי, זה של הגושים הגדולים. בנוסף, סבלה מרצ רבות מתדמיתה השמאלנית, הפוסט-ציונית כביכול. בעוד שלעמדותינו בתחומי הכלכלה, החברה, ניקיון הכפיים והחינוך היתה תמיכה ציבורית רחבה, בתחום המדיני נתפשנו לא פעם כסניגורי הצד הפלסטיני ולא כפטריוטים ישראלים המזדהים עם מצוקות הביטחון של המדינה. כאשר 96% מאזרחי ישראל הביעו הזדהות עם "עופרת יצוקה", נתפשנו אנו כמערערי הקונסנסוס הלאומי ושילמנו על כך מחיר כבד בקלפיות.

אם להעמיד את תיאוריית הנישה במבחן המעשה, הרי מניתוח תוצאות הבחירות לכנסת האחרונה המסקנה צריכה להיות הפוכה בתכלית. שהרי את עיקר המצביעים הפסידו מרצ והעבודה לקדימה, ולא לחד"ש, עלה ירוק, התנועה הירוקה, או אפילו להמונים שסירבו ללכת להצביע, עקב אכזבתם מהמערכת הפוליטית. לו היו מצביעי מרצ מחפשים "נישה", לא היו עוברים קולותיהם דווקא אל הגוש הגדול.

מחנה השלום לא "מת". הוא עדיין "חי ונושם". במרחב הפוליטי של המרכז-שמאל, המוכן לפשרה היסטורית של שתי מדינות, יש כ-55 מנדטים לפחות (מצביעי קדימה, העבודה, מרצ, והרשימות הערביות). מי שיצליח להפיח תקווה באנשים אלו, שכבר עכשיו גואה בקרבם המיאוס מהקואליציה הימנית-קלריקלית של נתניהו וברק, יוכל להגיע להישג משמעותי בבחירות הבאות.

לשם כך יש צורך ליצור מניפה פוליטית רחבה, גדולה וחדשה, מעין חזית הצלה לאומית, שתיכון על חתירה מיידית לפתרון שתי המדינות מתוך דאגה אמיתית לביטחון ישראל, ועל מדיניות סוציאל-דמוקרטית, שתקדם הקטנת פערים חברתיים ושוויון אמיתי לכל אזרחי המדינה.

אינני יודע עד כמה המסגרות הפוליטיות הנוכחיות יהיו רלוונטיות לתנועה חדשה כזאת, אך כמי שנפגש עם עשרות קהלים בשנה האחרונה, דווקא עכשיו, לאחר שהשלתי את התואר "חבר כנסת", ברור לי כי מי שירים את הדגלים הללו באופן ראוי, יוכל לגרוף חלק ניכר מן הקופה הפוליטית.

נישות קטנות וחד-ממדיות, שאינן עונות על הצורך לגבש תשובה כוללת למתרחש בחברה הישראלית, שיהיו בבחינת "אנחנו את נפשותינו הצלנו" וביום טוב יצליחו לעבור את אחוז החסימה - הן המרכולת הגרועה ביותר שניתן להניח על שולחנם של המצביעים.

להזכירנו, הניסיון הפוליטי של מדינה קטנה דוגמת ארה"ב, בדמות "נישה" בשם רלף ניידר שחלק מהקיצונים שבליברלים האמריקאים הצביעו בעבורו, המליכה את ג'ורג' בוש לשמונה שנות נשיאות עקרות וקשות, ושלחו את אל גור ליצור סרטים נפלאים על הצלת כדור הארץ.

הכותב הוא ח"כ לשעבר ויו"ר מטה הבחירות של מרצ