אי מיצויו של התהליך המדיני, הנמשך זה 17 שנים, וגיבושו לכדי הסדר קבע בין ישראל לאש"ף, גורם לפלסטינים לאמץ בפועל, בדומה לישראל, מדיניות חד-צדדית במטרה להשיג יעדים שלא הושגו במו"מ. האם למדיניות החדשה הזאת, בהנהגת סלאם פיאד ומחמוד עבאס, יש סיכוי להצליח, או שמא גורלה יהיה כגורל תוכנית ההתנתקות וגדר ההפרדה הישראליות?

פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה אמנם הוציא אותה מסל התביעות הטריטוריאלי, אך חיזק את האשליה, שעל פיה צמצום השליטה הישראלית הישירה על 7% מהשטחים ועל כ-40% מהפלסטינים יסייע לנו "להכיל" את אוכלוסיית הגדה בישראל, שתישאר גם "שלמה" וגם "יהודית ודמוקרטית". גם גדר ההפרדה, שנולדה מתוך צורך ביטחוני, אך ביקשה לקבוע את גבולות הסיפוח הישראלי, 20% מהגדה, מצליחה לשמור היום "רק" 4.5% מהשטח ב"צד הישראלי", שעה שגוש עציון ומעלה אדומים הסמוכות לקו הירוק, כמו גם אריאל וקדומים הרחוקות ממנו, אינן כלולות בתחומה.

ראש הממשלה הפלסטיני פיאד מבקש להקים את מוסדות "המדינה שבדרך" באופן שיעניק תוקף ממשי להכרזת העצמאות הפלסטינית מ-1988, וכך שיעמדו בתנאי המשפט הבינלאומי. אך גם אם היוזמה האירופית האחרונה - להכיר במדינה הפלסטינית לפני השלמת המו"מ - תתממש, הרי ששליטתה של ישראל על כ-60% משטחי הגדה מסכלת כל סממן של עצמאות בפועל. השליטה הישראלית על המעברים הבינלאומיים, הצירים המרכזיים, המרחב האווירי, המים והחשמל, אינה מאפשרת לפלסטינים לממש תוכניות בסיסיות כמו הקמת שדה תעופה, סלילת מערכת כבישים, פיתוח כלכלי וכיוצא באלה.

אך הסכנה הגדולה הטמונה בחד-צדדיות, המיישמת בכוח עמדות שנדחו במו"מ, היא בעצם יצירת התנאים להסלמה. גם אם ביסודם המהלכים החד-צדדיים של ישראל נועדו להפחית את החיכוך בין הצדדים, הרי שהם כשלו במבחן התוצאה. הנסיגה מעזה ללא הסכם ביססה את שליטת חמאס ברצועה וגררה את ישראל לשני מבצעים צבאיים, וקביעת תוואי הגדר על פי שיקולים פוליטיים התנחלותיים הפכה את המחאה נגדה, על פי הדגם של בילעין, לסמל להתנגדות הפלסטינית כולה, הזוכה לתמיכה גוברת של הקהילה הבינלאומית.

ההתעלמות הבוטה מישראל בתוכנית פיאד, התביעה הפלסטינית להגברת הלחץ הבינלאומי עליה והאיומים בהפסקת התיאום הביטחוני על רקע ההסלמה ההדרגתית בשבועות האחרונים, עשויים לגרום לממשלת נתניהו להפסיק גם את המעט שעשתה בעניין הסרת המחסומים ופריסת כוחות הביטחון הפלסטיניים. הקפאת הבנייה, גם אם היא מדומה, תופסק, ודי בכמה פיגועים כדי שיימצא התקציב הנדרש להשלמת הגדר בתוואי המקסימלי. משם, בעידודן של איראן, סוריה ומדינות אחרות קצרה הדרך להתנגשות בין חסידי "תג המחיר" ואדוני "ארץ המאחזים" לבין נאמני "המאבק המזוין" ו"פלסטין אחת". השטח יבער ומעט היציבות, הביטחונית והכלכלית, שידעה הרשות הפלסטינית בשנתיים החולפות תהיה כלא היתה.

על הפלסטינים לשוב אל החתירה לחידוש המו"מ, ועל הקהילה הבינלאומית בראשות ארה"ב לפעול ביתר נחרצות מול ממשלת נתניהו. שיתוף הפעולה נדרש לא רק כדי למנוע גל אלימות נוסף וכדי לגבש הסכמים, אלא בעיקר כדי לממש את ההסכמים במציאות גיאוגרפית, שבה שני העמים שותים בסופו של יום מאותם המים.