העונש החסר תקדים של 20 שנות מאסר, שהטיל בית המשפט המחוזי בתל אביב על שי סימון, שהורשע בהריגת מיטל אהרונסון בתאונת פגע וברח באוקטובר 2008, יכול לשמש תמרור במאבק בתאונות הדרכים.

השופט צבי גורפינקל, המוערך גם בקרב סניגורים של נאשמים בעבירות חמורות, היטיב לומר, ש"הגיעה העת להבהיר לנהגים שעולים לרכב תוך שהם נתונים להשפעת אלכוהול כי דינם כדין מי שיורה בנשק ללא הבחנה". לשופט הוצגה פסיקה שהצביעה על רמת ענישה נמוכה, אך זה לא מנע ממנו להחמיר, תוך כדי הבעת תקווה שגזר הדין ישלח "מסר חשוב לציבור הנהגים".

מומחים בתורת הענישה השיפוטית יטענו, שטוב יעשו שופטים אם יחמירו ענישה באופן הדרגתי ולא יתעלמו מהמקובל. העונש שהוטל על סימון הוא, אכן, חמור בהרבה מעונשים שנגזרו על נהגים במקרים דומים. כך, למשל, נגזרו בשנים האחרונות 7 שנות מאסר על נהג שיכור שהורשע בהריגה, לאחר שדרס למוות הולך רגל כשהוא נוהג בלא רשיון, בזמן פסילה ובלי ביטוח; נהג אחר הורשע בדריסת הולך רגל בתאונת פגע וברח ונידון ל-4 שנות מאסר, ועוד. חרף זאת החליט השופט גורפינקל, בצדק, לזעזע את המערכת.

גזר דין אחד, גם בהנחה שיעמוד בערעור, אינו יכול לבשר התחלה של מאבק חסר פשרות בתאונות הדרכים, גם באמצעות ענישה חמורה מאוד, שהיא היבט אחד של הנושא. עם זאת גזר הדין יכול לעורר גורמי אכיפה, שאינם עושים די בעניין זה. יש אמנם ירידה כלשהי במספר התאונות וגם מאמצים משטרתיים בתחום זה בשנים האחרונות, אך נראה שמתחייבת עדיין הערכת מצב מחודשת של גורמי האכיפה, כולל הממונים על התקציבים וגורמי חינוך.

בטיחות בדרכים אינה עניין רק לשלטונות. בולטת בשנים האחרונות עמותת "אור ירוק", שהקים איש ההיי-טק אבי נאור, שהגיעה לכ-250 אלף נהגים בפעולה חינוכית מקיפה ומתמדת. אבל קשה להניח שיהיה אפשר לשנות את המציאות - לנוכח המנטליות הישראלית, הרואה בנהיגה על הכביש מעין מבחן של כוח ועוצמה - בלי שינוי בדרכי האכיפה, שהחמרת הענישה היא רק אחת מהן.

העיתונאי נתן זהבי פירט את תוכניתו למאבק בתאונות הדרכים ("מעריב", 9.3), ובמוקדה שיפוט מיידי של המעורבים בתאונות, החרמת כלי הרכב, שלילה אוטומטית של רשיונות נהיגה של הנוהגים בעת פסילה, ועוד. תוכנית דומה שהציע זהבי נבחנה בשעתה על ידי שרי תחבורה, אך לא מומשה - בעיקר על רקע חשש לפגיעה בזכויות הפרט של נהגים.

אמצעי חירום דרסטיים כלפי הפרט מחייבים אמנם מידתיות, גם אם תכליתם ראויה, אולם נראה שהמצב הקיים מצדיק שימוש באמצעים חריפים במיוחד. כל זאת בצד אמצעים שאינם מעוררי מחלוקת עקרונית - יצירת תקנים נוספים לשוטרים, לפרקליטים ולשופטים, שיעסקו באופן בלעדי במלחמה בתאונות הדרכים.

פסק הדין של השופט גורפינקל עלול להישאר בבחינת מקרה יחיד. בתי המשפט הדנים בתאונות חמורות במיוחד אינם מחויבים לאמץ את הקו שגורפינקל ביקש להתוות, והם יכולים להתעלם מהמסר הכלול בפסק הדין שלו. זה כשנתיים מתקיים דיון בהצעה שיזם משרד המשפטים, להנהיג בישראל "עונשי מוצא", שבית משפט אשר יסטה מהם יהיה מחויב לנמק את החלטתו.

ההצעה, שנועדה למנוע את קולת העונשים בעניינים שונים, מעוררת התנגדות לא מוצדקת בשל הניסיון להבנות את שיקול-הדעת השיפוטי ולצמצמו. בכל מקרה, גם בטרם קבלת ההצעה בכללה, מן הראוי ליישם אותה בלא דיחוי בעבירות תעבורה שגרמו לפגיעה בחיי אדם - אם מתוך אדישות ופזיזות פושעת ואם בגלל רשלנות.

כך ראוי גם בעבירות תנועה חמורות, אפילו לא גרמו לנזק מיידי, כגון אי עצירה באור אדום, נהיגה ב"אין כניסה" וחציית פס לבן. החמרה ממשית בעבירות אלה, כולל שלילת רשיון הנהיגה לתקופה משמעותית, תסייע בצמצום התאונות שעושים כיום נהגים הרואים את עצמם "מלכי הכביש".