במאמרה "גם ישראלית וגם יהודית" מדגישה פרופ' רות גביזון את הצורך בשני "מרכיבי זהות" למדינת ישראל: "יהודית" וגם "דמוקרטית". לשיטתה, "רק השילוב הזה נותן למפעל של מדינת ישראל חיוניות וזכות קיום". גביזון לא חידשה כאן דבר, אלא חזרה על המנטרות השגויות, שנהפכו למרבה הצער לקונסנסוס בקהילה האקדמית והמשפטית בישראל.

ראשית, מדינות דמוקרטיות קיימות אך ורק כדי להבטיח את טובתו של העם החי בהן, "דמוס" ביוונית. לכן אין להן שום צורך בהצדקת "זכות הקיום" שלהן, זולת חתירה למטרה זו. העיסוק האובססיבי ב"זכות קיומה" של מדינת ישראל מעיד על חוסר ביטחון או רגש אשמה. למצער, הוא חושף שאיפה למצוא צידוק למבנה מדיני שאינו דמוקרטי כלל, כלומר: שאינו שלטון של העם.

"על צה"ל להישאר צבא העם", כותבת גביזון. אך לאיזה עם היא מתכוונת? 20% מאזרחי המדינה מוגדרים על ידי המדינה עצמה כ"מיעוט" עוין; 10% אחרים סתם "לא שייכים": הם טובים די בשביל להקריב את חייהם, אך לא די טובים בשביל להתחתן כאן או להיקבר לצד אחיהם לנשק. וזאת בלי להזכיר יותר ממיליון בני אדם הנמצאים תחת ממשל צבאי כבר יותר מ 40 שנה, בלי שום זכויות אזרח, בשטחים הנתונים לריבונות המדינה ה"יהודית דמוקרטית" כביכול.

ההשתייכות למיעוט או לרוב נסבלת במדינה דמוקרטית, כאשר כל אזרח רשאי להחליט אם ברצונו להשתייך לאותו מיעוט ורוב. לו אזרח ערבי היה יכול להירשם במשרד הפנים כיהודי, או לו היה אזרח יהודי יכול לבקש להפוך לערבי, היה אפשר אולי לקבל את הקביעה, שמדינת ישראל מחויבת לזכויות אדם אוניוורסליות, כפי שטוענת גביזון. אך לא זה המצב: שיוכם "הלאומי" של אזרחי ישראל ותיוגם כערבים, יהודים, דרוזים וכיו"ב נקבעו באופן שרירותי, על פי שיוכם לעדה דתית זו או אחרת. שינוי הלאום במדינת ישראל אפשרי רק באמצעות המרת דת רשמית. ממילא יוצא מכך, שגם כל ההנחות על היות מדינת ישראל מדינה חילונית הן מופרכות.

גביזון מדלגת על המנגנון הלא דמוקרטי, הכולא את המיעוט באותה "זהות לאומית-תרבותית שונה" שהיא מייחסת לו: בישראל הופך כל תינוק מרגע לידתו לבן לאום מסוים, שאותו ניתן לשנות רק על ידי המרת דת. התיוג השרירותי של היילוד כבן אותו לאום קובע לאיזה בית ספר יישלח, אם ייקרא לשירות צבאי או לא, אם יוכל לחכור קרקעות אם לאו, מתי יותר לו לעבוד ומתי לנוח, עם מי יהיה רשאי להתחתן ועוד. מי שבעבר עמדה בראש האגודה לזכויות האזרח אינה מבהירה, אם בעיניה ראוי לאפשר לאזרחים להחליט בעצמם על "זהותם הלאומית".

היות מדינת ישראל מדינה יהודית מכוח העובדה "כי יש בה רוב יהודי" אינה אלא אשליה, במקרה הטוב, ויציר כפיה השרירותי של מערכת ביורוקרטית, במקרה הסביר. גביזון צודקת לחלוטין כשהיא כותבת, ש"אי אפשר להתחיל כאן חיים של אומה חדשה שהארץ הזאת אינה גם מולדתה ההיסטורית". אך המולדת ההיסטורית כבר כאן, וכך גם מיליונים מבנותיה ובניה: "יהודים", "ערבים", "דרוזים" - וכולם ישראלים.

ארץ ישראל היא מולדתה של האומה הישראלית. אם ברצוננו באמת במדינה דמוקרטית, עלינו לאפשר לכל אזרחיה להשתייך אליה, ולהיות ישראלים.

הכותב חבר בעמותת "אני ישראלי", שחבריה תובעים מהמדינה להכיר בהם כבני הלאום הישראלי, בלי קשר לדתם ולמוצאם האתני.