בתמונה שבאתר של "מאחורי דלתות המעבדה" רואים קופה וגור בחווה לגידול קופים לניסויים. הקופיף נצמד לאמו. רק עיניו המבוהלות מציצות מבעד לידיה המחבקות. העצב של המתבונן נובע מכך שהוא מבין ממבטה השקט והדרוך של הקופה, שהיא מבינה שלא תוכל להגן על הקופיף, ובכל זאת היא ממשיכה לחבקו, כי זה הדבר היחיד שהיא יכולה לתת לו.

אחרי שהקופיף יילקח, תטיח האם את גופה בסורגי הכלוב שוב ושוב. הגור בכלובו החדש יחפש אותה ללא הרף. אם יתמזל מזלו, ימות כבר בשלב הזה.

בתמונה אחרת נראית קופיפה יושבת בכלוב, מעל סד הברזל שלצווארה ניבטות עיניים ענקיות בפנים זעירים, מחייכים. היא נראית כתינוקת. במשך שנים תעבור אימונים שיכינו אותה לניסויי המוח שבשבילם נולדה.

עליה ללמוד ללחוץ על ידית כשמופיע ריבוע על צג. אם תצליח תזרים צינורית כמה טיפות מיץ לפיה, אם תיכשל הצינורית תישאר יבשה. זה מקור השתייה היחיד שלה - עד שתלמד. יש ניסויים שבהם משתמשים במכות חשמל.

לאחר כשנתיים יחתכו את קרקפתה ויתקינו דבק דנטלי על הגולגולת החשופה. בתום שלוש שנים יוצמד לקליפת המוח סיליקון מחוזק בטבעות ברזל. הקופה תרותק לכיסא כשמונה שעות רצופות ביום. הסיליקון ינוקה ללא שימוש במשככים. בתמונות אפשר לראות את הגורה הקטנה, גולגולתה החתוכה אדומה ופיה פעור בצעקה.

"מאחורי דלתות המעבדה", עמותה לזכויות בעלי חיים בראשות ענת רפואה, הגישה לשר להגנת הסביבה גלעד ארדן בקשה להפסיק לתת היתרי סחר לחוות מזור, עסק פרטי המגדל קופי מקוק לניסויים. השרים לאיכות הסביבה לשעבר יוסי שריד וצחי הנגבי - שגם דיבר בכתבה ששודרה באחרונה בנושא בערוץ 10 - תקפו את עצם קיומה. בעלי החווה אמרו בתגובה, כי הם פועלים על פי חוק, גם בנושא הפרדת הגורים הנשלחים לניסויים מאמהותיהם, ונתונים לפיקוח.

על השאלה כמה תורמים ניסויים בבעלי חיים לקידום המדע מתנהל ויכוח. ברור שאינטרסים כלכליים רבי עוצמה אחראים לקיומם של ניסויים רבים, שמבחינה מדעית הם מיותרים, ויש מדינות שאסרו ניסויים מסוימים בקופים.

ואולם, האם לבני אדם יש בכלל זכות מוסרית (להבדיל מאינטרס) לגרום סבל כזה ליצורים שכל כך דומים להם, רק משום שהם שייכים למין אחר, אפילו נניח שיש בכך כדי לקדם את המדע?

ברור שהחוקרים אינם נהנים לענות קופים. הם מאמינים, כי הניסויים יסייעו למין האנושי. אלא שהם עצמם מניחים, לצורך הניסויים, שלקופים יש חיים מנטליים הדומים לשלנו. וזה מה שמקנה לניסויים הללו ממד מצמרר.

הוא מצוי קודם כל בהחלטתנו להתעלם מכל התכונות שאמורות להיות מוכרות לנו מעצמנו, ואחר כך בניצול אותן תכונות נגד הקוף עצמו. הקופה שמטיחה שוב ושוב את גופה בכלוב אינה עושה זאת מסיבה פיסיולוגית, אלא בגלל משהו מופשט לגמרי - זיכרון של אובדן וגעגוע. ההתנהגות שלה, חסרת מטרה או תוחלת, היא כשל מי ששרוי באבל. הבקשה שעולה ממנה, שמה שנלקח יוחזר, נטולת נמען. הקופה צועקת אפוא לחלל. ביטוי הכאב הנפשי הוא הוא המטרה. רק עולם רגשי מפותח יכול לחולל התנהגות כזאת.

מי שלקח את הקופיף אינו מכיר במצוקה הזאת, בקיומה של תודעה מפותחת, כבסיס להתחשבות באינטרס של הקוף. להיפך. שיטת הניסויים מנצלת בצורה קרה ומחושבת את כישוריו המנטליים, את יכולתו לזכור את הסבל שנגרם לו בעבר כדי לנסות להימלט ממנו בעתיד - יכולת המבטאת תודעה עצמית (שאצל האדם נחשבת כבסיס להכרה מוסרית באוטונומיה שלו) - כדי להענישו שוב ושוב, עד שילמד להבין, שהדרך היחידה לזכות בהפוגה מהכאב היא להתמסר לחלוטין לשירותו של אינטרס, שבשמו ימשיך לסבול, עד שימות.