היכן עובר אותו קו גבול מתעתע, שבו "הציבור" מחליט שהוא איננו יכול עוד להמתין עד שהמנגנון הדמוקרטי יעשה את שלו ויגן עליו מפני שלטון מושחת? היכן מצוי אותו רגע שבו הקבס משתלט ותחושה קולקטיבית שחוצה אמונות דתיות, תפישות, השכלה ורמות הכנסה מורה, כי הגיע הזמן לצאת לרחוב? בקירגיזסטאן הזעם נגד השלטון המושחת של הנשיא קורמנבק בקייב ביעבע תקופה ארוכה, עד שבשבוע שעבר פרצה ההתקוממות הציבורית שהשליכה את השלטון לכל הרוחות.

מרידות עממיות מתהדרות בצבעים או בשמות של פרחים. יש כנראה משהו רומנטי בהחלטה של ציבור שנמאס לו, דבר מה מעורר תקווה. הקירגיזים עדיין לא העניקו צבע למרידתם החדשה. זו הקודמת, ב-2005, שבה סולק מהשלטון אסקר אקייב, כונתה "מהפיכת הצבעונים". בגרוזיה נקראה המהפיכה של 2003, שנפטרה מאדוארד שוורדנאדזה, בשם "מהפיכת הוורדים". באיראן קמה התנועה הירוקה אחרי הבחירות ביוני 2009, כדי להדיח את מחמוד אחמדינג'אד, והיא עדיין חיה ובועטת גם אם לא הצליחה עד כה לחולל את המהפך שאליו היא שואפת. אוקראינה זכתה במהפיכה כתומה, הצבע שאימצו תנועות אופוזיציה במדינות אחרות, ששאפו לסלק שלטון רע ומושחת. במצרים פועלת תנועה רחבה בשם "כפאיה", שפירושה "די", החותרת למנוע ממשפחת מובארק להעביר את השלטון בין בניה.

בכל המדינות הללו, וברבות אחרות, מתקיים זן של דמוקרטיה אשר מגינה על המשטרים המושחתים ומעניקה להם לגיטימיות לכאורה. ישראל איננה אחת מהן. אולי משום שטרם החליטה על הצבע שיהלום את המהפיכה שלה. אף שהיא תופסת מקום לא מכובד, כמספר 32, באינדקס השחיתות העולמי שבו 180 מדינות, התחושה היא שעדיין לא הגיעו מים עד נפש, שאפשר לחכות עד הבחירות ואז נראה לשלטון מה כוחו של הציבור.

אבל די היה לעיין בעיתונים של הימים האחרונים, כדי להבין שלמיקומה של ישראל באינדקס השחיתות אין שום ערך מעשי. הוא איננו יכול להתריע על התקרבותה של מהפיכה או על גל חרטה פתאומי שיציף את השליטים. מה לא היה לנו? עצמות באשקלון שכמעט עלו למשלם המסים קרוב ל-200 מיליון שקל; שכר עתק של מנהלים בחברות ציבוריות; חשדות לשוחד בפרויקט הולילנד - ארץ הקודש - שאת היקפו אפשר רק לשער ושבזכותו התברכה עיר הבירה המאוחדת בהר בית חדש; הונאה במערכת החינוך, שמלמדת את מה שמתאים למורים ולמנהלים ופחות את שראוי לתלמידים - ועוד לא אמרנו כלום על ראש ממשלה שדוחף את ישראל למשבר החמור ביותר ביחסיה עם ארצות הברית. במקרה מדובר גם בסכנה קיומית. זוהי ללא ספק מנת יתר, שבמקומות מתוקנים היתה גורמת להרעלה ציבורית ובמקומות פחות מתוקנים לירי על החלונות של משרדי הממשלה.

המסקנה היא שאינדקס השחיתות האוניוורסלי אינו יכול להתאים לכל מדינה. נכון יותר לצרף לו את "אינדקס הסובלנות". מדד חדש שינסה להעריך את מידת נכונותו של הציבור בכל מדינה לאכול קש. זהו מדד מדויק יותר והכרחי, כי הוא שיסמן לשלטון את קו הגבול שמעבר לו הוא מסתכן בנפילה. זה איננו מדד אוניוורסלי אלא מדד מקומי, שתלוי בתרבותו של כל עם. שהרי חלילה לנו מלצפות שכמו ביפאן, שר מושחת או ראש ממשלה כושל יתפטרו מתפקידם או יבצעו חרקירי. גם לבריטניה, שבה נוהגים שרים להתפטר, או לארה"ב, שבה הנשיא יפטר שר באבחת עט, איננו דומים. אנחנו מדינה מזרח תיכונית - אזור שבו מגלים סובלנות אין קץ לשלטון מושחת.

מדד הסובלנות הזה יעיד על טיבו של הציבור ויטיל גם עליו אחריות למעשי נבחריו. הוא לא יוכל להסתפק בצקצוקי לשון, בנענועי ראש עזים או בטוקבקים ארסיים. הוא יצטרך לבחור צבע, להניף דגל ולמלא את הכיכרות. אחרת ייחשב למשת"פ. ציבור שותק הוא ציבור שאחראי לשחיתות שלטונו. לא אצלנו, כמובן, כי מה אנחנו - קירגיזים? איראנים? אצלנו יש דמוקרטיה. היא כבר תשמור עלינו ועל השלטון.