"ישראלית קולומביאנית", כך אנה מריה קנטיג'ו מגדירה את עצמה ("אני ישראלית קולומביאנית", מאת יוסי קליין, "הארץ", 16.4). קנטיג'ו חיה כאן מגיל שלוש, היא בת לעובדים זרים מקולומביה. בזכות אחיה הקטן שנולד כאן וקיבל מעמד חוקי הותר גם לה להישאר.

העברית בפיה היא עברית ישראלית "עם ייצוג הולם ל'כאילו' ו'אחלה'". כשביקרה בקולומביה נשמעה הספרדית שלה משונה לאנשי המקום, שחשבו אותה לזרה. היא בת 17, ובשנה הבאה תתגייס לצה"ל.

כשהיא נשאלת על יחסה למדינת ישראל היא נשמעת פטריוטית: "התשובות שלה תמיד נכונות ומעידות על כך שהיא בת נאמנה למולדתה החדשה", כותב יוסי קליין.

נראה שהכתב מפקפק בכנות דבריה. מדוע, בעצם? אכן, הנערה השתלבה היטב בחברה הישראלית, אך עדיין לא באופן מושלם. היא עוד לא למדה את כל הקודים ולא גילתה, שלא בכל מקום ולא בפני כל אחד כדאי לפרגן למדינת ישראל.

אותה משרד הפנים כבר לא יגרש, אבל הוא עדיין מנסה לגרש קבוצה גדולה של ילדי עובדים זרים שנולדו בישראל, גדלו והתחנכו בה, מדברים עברית רהוטה, למדו בבתי ספר עבריים, ציינו שם חגים וימי זיכרון ואינם מכירים שום ארץ ולא חברה ותרבות אחרת.

לחץ ציבורי והתערבות של ראש הממשלה מנעו בינתיים את גירושם. יש להניח שגם הם יישארו לבסוף, אך הדבר לא יבוא בקלות. לא יגרשו אותם, אבל יוציאו להם את הנשמה. ובכל זאת סביר להניח, שבסופו של דבר נראה אותם כאן בינינו חוגגים את יום העצמאות הבא וגם חגים אחרים. זוהי דרכם של מהגרים המשתלבים בהצלחה, מבחינה חברתית ותרבותית, במדינתם החדשה גם כאשר קשיים רבים נערמו בפניהם בדרכם להשתלבות זו.

תופעה זו אינה מתאימה לעולם המושגים של אלי ישי, אך גם לא לעולם המושגים של רבים מאלה הרואים את עצמם, וגם אמורים להיות, נאורים ומודרניים יותר ממנו. אך לאמיתו של דבר אין כאן שום דבר מפתיע. ודאי שאין כאן סכנה לעם היהודי - אם מבינים נכון את משמעות המושג "עם" במדינת-לאום ריבונית. להיפך, תופעה זו היא ניצחון היסטורי של הלאומיות היהודית המודרנית.

אין זה עניין של מה בכך, שהיום בארץ הזאת לא אנחנו מתבוללים בתוך עמים אחרים, אלא אחרים מתבוללים בתוכנו. התבוללות, בוודאי בדור הראשון, אינה מוכרחה להיות מלאה ומוחלטת כדי להיות מוצלחת. מי כמונו יודע זאת. כך מצטרפים מהגרים - אלה המצטרפים בהצלחה - לאומה ריבונית: על ידי השתלבות בחברה, אימוץ שפתה ותרבותה, הזדהות עם המדינה, ובשלב זה או אחר קבלת אזרחותה. בארץ יש מסלול הצטרפות ייחודי, חוק השבות; אין פירוש הדבר שהוא צריך להיות המסלול היחיד.

בימינו אי אפשר למנוע כליל לאורך זמן הגירה למדינה מוצלחת ואטרקטיווית. כזאת היא ישראל, ואלמלא היתה כזאת - ברור שכל הדיון הזה לא היה מתקיים.

האינטרס הלאומי הוא לא לטמון את הראש בחול, אלא להנהיג מדיניות הגירה והתאזרחות נבונה ומבוקרת - לא במקום חוק השבות, אלא לצדו.