שלוש שנים לפני רצח רבין שונתה התפילה לשלום המדינה. לציבור החילוני נראו הדברים כ"רק" מלים, אך בכירי הרבנים שהורו להפסיק להתפלל לשלום ראשי המדינה ידעו שזאת רעידת אדמה אמונית. תוצאותיה הרחיקו לכת.

ביום העצמאות חילקו אנשי "אם תרצו" נוסח "יזכור" מתוקן לבתי הכנסת. נוסף בו ציווי לעם לזכור (לדיראון) את האנשים, "בשר מבשרנו", שבהפגנות זועקים נגד "פשעי מלחמה". אנשי התנועה גם הביאו "חומר" לזמר עמיר בניון, שחיבר הימנון שנאה לבוגדים התוקעים סכין בגב, ל"אחי" ש"הורג אותי".

רוח רעה שוטפת את הארץ. כבמקרים רבים בהיסטוריה אגרופני הרחוב חשים בגיבוי מלמעלה. לפני 26 שנה קלטה עדשת הצלם אלכס ליבק שני פלסטינים יורדים מאוטובוס שחטפו. פורסם כי נהרגו. הארץ רעשה, איך נהרגו? קשה היום להאמין, אך בנוסף לצעדים נגד העיתון "חדשות", שהתעלם מהצנזורה, היתה חקירה אמיתית נגד המעשה. כה כבדה היתה החקירה, עד שהשב"כ העליל על האלוף יצחק מרדכי כי הוא שהרג.

הפרשה שעליה ניסו להתריע אורי בלאו וענת קם חמורה בהרבה לכאורה. אין מדובר בטרוריסטים לאחר פיגוע. אז, באוטובוס 300, לא היה מדובר בהיתר להרוג חפים מפשע אף על פי שאפשר לבצע מעצר. ייתכן שלצבא ולשב"כ יש תשובות, אך המסע אינו נגד העבירה לכאורה, אלא נגד ההתרעה. עד כדי כך הרחיקה ישראל. הרי ברור שעל פי החוק, פקודה שהיא בלתי חוקית לכאורה - אין לקיימה; ויש חובה לחשוף אותה.

שלוש פעמים היה בנימין נתניהו דומיננטי בהנהגת המדינה. בראשונה, כראש האופוזיציה, המו המפגינים מתחתיו "בדם ואש את רבין נגרש". הצועקים, שראו את עצמם כשליחי צעירי הליכוד, צווחו מתחת לבית של לאה ויצחק רבין "נתלה אתכם כמו שתלו את צ'אוצ'סקו ומוסוליני". כל זאת כשנתניהו סבר כי כדאי לערער את השלטון מן הרחוב - ממעשים יזומים כניתוק מיקרופונים לרבין ועד להתעלמותו מאזהרות ראש השב"כ על שיתוף עם קיצונים ולעידוד אי-גינוי ההמרדה של "זו ארצנו", שעליה הורשע משה פייגלין.

בתקופה השנייה, כראש הממשלה, נשבע המנהיג ה"טוב ליהודים" ב"סלע קיומנו", לחש באוזן הרב כדורי ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים", ועמותות של מיליונרים אמריקאים קיצונים שנקשרו לקמפיינים שלו, מימנו בנייה בשכונות ערביות בירושלים כראס אל עמוד.

עכשיו, בתקופה השלישית של נתניהו בהנהגה, נראה שחוזר הניגון. שוב נרדפים המתנגדים כ"בוגדים בעם" ורבים נלהבים להסתה, שוב מיליונרים מממנים פלישות לשכונות ערביות, עכשיו תוך כדי הגליית פליטי 1948 מבתיהם עם ריסוק ההיגיון ההיסטורי של פשרה עם הישגי מלחמת העצמאות.

פרשת ווטרגייט, שבה זנח השלטון את ייעודו, לימדה עולם שלם: "עקוב אחרי הכסף". ואכן, אותם חוגי ימין דתי משיחי אמריקאי - שבחזונם היהודים צריכים לשלוט בירושלים כדי להישמד במלחמת גוג ומגוג עם פרס, וכך לאפשר, לפי התסריט המשיחי, את שיבת ישו - משתתפים במימון פעולות: מ"אם תרצו", עבור בהתנחלות בשכונות ערביות של ירושלים, ועד לסביבת נתניהו עצמו.

מחול הריסוק הפנימי הזה מתחולל, כשישראל עומדת כנראה לפני התנגשות עם העוצמה המשיחית האיראנית. ההיסטוריה היהודית והכללית לימדה, שבעימותים כאלה, כשלהתנגשות נלווה טרור סיקריקי פנימי עם ציד בוגדים מדומים, ההתנגשות החיצונית מסתיימת באפוקליפסה. כאשר אש האטד מופנית פנימה, שורפת אש חיצונית את היכלות המדינה.

תנועה ל"שיחות קירבה" מצד נתניהו - אין די בה. שינוי בקואליציה אינו העיקר. גם לא גינוי פוליטי של ה"פייגלינים" ככת משיחית. נדרשת הבנה מעמיקה, כי הרוח המשיחית-האפוקליפטית - יהא מקורה יהודי, נוצרי, או איסלאמי - היא הסכנה הקיומית האמיתית לישראל ולשלום האזורי.

מהבנה זו מתחייבים מנתניהו מהפך ביחסו למשיחיות השטחים ולדמוקרטיה והתרכזות במאבק נחוש במשיחיות, פנימית כחיצונית, תוך כדי שיתוף כן ומתפשר עם הכוחות הפרגמטיים באזור.

אם לא תסולק מן הארץ האש האחרת, אש הדיבוק, על מחולליה, מאכיליה ומממניה - תכלה הארץ. הציוויליזציה הציונית, שהתחילה ב"אם תרצו", תגיע לסיומה ב"אם תרצו" שונה לגמרי.