בעקבות התחקיר שהתפרסם בערב חג השבועות ב"הארץ" על סילוק השלדים מבית הקברות המוסלמי בממילא לצורך הקמת מוזיאון הסובלנות, שאלו, ובצדק, אנשי מרכז ויזנטל, יזמי המוזיאון: אז מה עכשיו? נניח שאנחנו מוותרים על המוזיאון. האם נקים מחדש את בית הקברות לאחר שבמשך 40 שנה הוא שימש כחניון? הרי זה אבסורד מוחלט - אם נתחיל להקים מחדש בתי קברות שנעלמו, עד מהרה תמלא הארץ במצבות ולא ייוותר מקום לחיים.

אבל למרבה הפלא, לא רחוק מממילא יש דוגמה בדיוק לדבר מעין זה. כשם שבית הקברות המוסלמי הגדול, העתיק והחשוב שבממילא מצוי בלב ירושלים היהודית-הישראלית, כך בית הקברות היהודי הגדול, העתיק והחשוב בהר הזיתים מצוי בלב העיר המוסלמית-הפלסטינית. אפשר לראות בשני בתי הקברות תמונת ראי איש של רעהו.

שניהם עברו לידי הצד שכנגד במלחמת העצמאות. בשנות ה-60 הרסה ישראל חלק מבית הקברות בממילא ובנתה עליו מגרש חנייה. באותן שנים ממש הרסו הירדנים חלק מבית הקברות היהודי כדי לבנות עליו תחנת דלק. בשנות ה-2000 חזרו הפועלים לשני בתי הקברות. בהר הזיתים החל פרויקט גדול לשיקום החלק שנהרס, ובממילא החלו החפירות להוצאת השלדים כדי לפנות מקום למוזיאון הסובלנות. זו שגיאה וזו שגיאה.

המצבות שנבנות היום בהר הזיתים הן פיקציה. למעשה זו תפאורה של בית קברות, שהרי איש אינו יודע היכן באמת קבורים האנשים ששברי המצבות שלהם נמצאו בערימות שהותירו הדחפורים הירדניים. אבל גם העבודות לסילוק השלדים בממילא הן שגיאה. הצד השני במאבק על בית הקברות - הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית - אמנם אינו תמים, ואי אפשר להתעלם מכך שמאבקו אינו רק על כבודם של המתים אלא גם משמש אותו כמנוף להשפעה פוליטית. אולם מרגע שברור היה שמדובר בבית קברות צפוף ובעל היסטוריה, ראוי היה לייחס לדבר חשיבות רבה יותר מכפי שייחסו לו מרכז ויזנטל והגורמים העירוניים והממשלתיים שאישרו ודחפו את הפרויקט.

לירושלים די צרות וכאבים גם מבלי לצרף אליהם שלדים מאלף השנים האחרונות. ראוי היה לנסות ולהגיע לפשרה כלשהי. במהלך הדיונים בבג"ץ הציע אמנם מרכז ויזנטל לשקם את בית הקברות שאינו חלק ממתחם המוזיאון, ועוד הצעות פשרה שונות ונדיבות. אך מרגע שאלו נדחו על ידי התנועה האיסלאמית, הוריד אותן המרכז מהשולחן, ולאחר החלטת בית המשפט החל הפינוי המהיר והחשאי של השלדים. כמוסד שמנופף בדגל הסובלנות ראוי היה לו להקדיש עוד רגע של מחשבה לעניין, גם ללא שיתוף פעולה מהצד השני.

אז מה עכשיו? מה ייעשה בבור שבלב ירושלים? ודאי שאין להחזיר את הקברים והשלדים. כשם שאין לקדש שלדים במתחם בית החולים באשקלון, כך אין לקדש אותם במרכז ירושלים. אך גם הקמת בניין מנקר עיניים, שעיסוקו בסובלנות ייתפס מעתה כהתגרות בציבור המוסלמי בעיר, היא לא ראויה. אחת ההצעות שהועלתה היתה להקים במקום גן, שיזכיר ויכבד את מי שהיה קבור שם, וישמש את כל תושבי העיר. אפשר לחשוב גם על פתרונות אחרים. כך או כך, יש לשקם ולטפח את בית הקברות שנותר, ולהפוך אותו לחלק מהאתרים שירושלים מתגאה בהם. מה שלא יבנה על הבור הזה חייב להיות חלק מתהליך הריפוי שירושלים כל כך זקוקה לו. ריפוי מתוך סובלנות.