אי אפשר להבין או להסביר את תגובותיה הפסיב-אגרסיוויות של ישראל גם ב"משבר המשט", בלי להצביע על הרקע שממנו צמחו מנהיגיה הנוכחיים. הן ראש הממשלה והן שר הביטחון הם "יצירי מבצעים" מובהקים: שניהם צמחו מתוך מנטליות האינסטנט-גבורה ורוח הקומנדו - האתוס שבו כוח צבאי מופיע בשיאו של משבר כמו האל מן המכונה, ומתיר באבחה אחת כל תסבוכת. דמותו הציבורית של אהוד ברק נבראה מתוך מבצע השתלטות על מטוס "סבנה" החטוף, שבו הוא נראה מנופף באקדחו על כנף המטוס. ואילו את הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו אי אפשר לדמיין בלי "מבצע אנטבה" ונפילתו אפופת המיתוס של אחיו יוני - מבצע כה מפואר ומחשמל, שזרם ההשראה שלו לבדו הספיק לאח בנימין להזדהר בעצמו הן כ"מר טרור" והן כבוגר סיירת.

אותם מבצעי-בזק משנות ה-70 נתפשו כהמשכו של המבצע הגדול והנסי מכולם - מלחמת ששת הימים; ואף שחלפו עשרות שנים מאז הוזרק לעורקינו אותו ה"היי" המוראלי - מעולם לא חדלו מנהיגינו לנסות לשחזרו, ככפרת חידלונם כמדינאים. וככל שפיאסקו מבצעי רדף פיאסקו מבצעי - כן גדלה הכמיהה למבצע הגואל הבא, ש"ייתן מענה" לטראומה ולטריפ הרע של קודמו. תמיד נדמה היה שבסיבוב הבא "נעשה את המכה": אם לא בלבנון, כי אז בעזה, ואם לא בעזה - כי אז באיראן.

נתניהו וברק הגיעו לעמדות שלטון בפעם השנייה, חרף כישלונם המוכח בנפרד, כשהם נישאים על כנף שתי תקוות סותרות, או משלימות: האחת - ששילובם יחד יספק את הסחורה וינפיק את "מבצע המבצעים" הגואל, הפיקח מכולם; השנייה - שבאופן פרדוקסלי דווקא הם - בניגוד למנהיגים אזרחיים כאהוד אולמרט, שמעון פרס או עמיר פרץ, שראו צורך להפגין תגובות-יתר במישור הצבאי - ישכילו להבשיל ולהמריא אל התעוזה המדינית. אלא שעד כה השניים הכזיבו, בשתי התקוות גם יחד: גם גילו העדר מוחלט של אומץ ומעוף בתחום המדיני, גם העדר יצירתיות בשימוש בכוח. מה נשאר אפוא?

כישלון המבצע לעצירת המשט לעזה מטריד פחות מה"קריז" שהתפתח בישראל בעקבותיו: ההתרוצצות התזזיתית בין קוטב הקורבניות המותנית (אוי-אוי-אוי - התנגדו לנו, התגלה אמל"ח של שני מסורים וסכינים, התברר שההרוגים היו "גדולי גוף") ובין קוטב הגבורה האינרטית (השבח לאיפוק ולרגישות, שגרמו להרג תשעה ולא 600; הניסיון להיאחז נואשות בשרידי מיתוסי המצוינות הצבאית, הגברת סתימת הפיות בסיסמה "שקט, מצדיעים"); לצד זאת - תחושת ההחמצה הרבתי: האשליה כאילו "הצלחתו" של המבצע - שבכל מקרה קשה להגדירה ולדמיינה - היתה פותרת איזו מצוקה קיומית, ולו לשעה קלה.

כל התגובות האלה הוחרפו מאוד השבוע, אף שהן בעצם קבועות: אלה תגובות של מכורים, ששוב ושוב נגזלת מהם מנת הסם: "המבצע" המושלם של צה"ל, או המלחמה המכרעת, שיסתמו כל קושיה וטענה (וכל צורך במדינאות).

יש המצביעים על שינוי-מעמקים מיוחל בהנהגה הפלסטינית ואפילו בהנהגת החמאס; אומרים שהללו גילו סוף סוף את יתרונות השימוש בתעמולה ובמדינאות על פני האלימות והטרור. במקום לעודד גישה זו ולאמצה בשתי ידיים - ישראל, שלא החליפה דיסקט זה עשורים, "נתפסה בהפתעה" ואף מקבלת זאת בפלצות (אחד מאנשי המודיעין אפילו הגדיר לאחרונה את העדר הטרור הפלסטיני כ"בעיה הסברתית"). באין מדינאות - כל מה שיש לישראל להציע הוא עוד מבצע מגושם, שבו היא מצטיירת כיצור ארכאי, שהגיח משנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, וסכין קומנדו בין שיניו. גרוע מזה: היא נראית כמו אביגדור ליברמן, אלי ישי, בוגי יעלון ושות'.

ישראל התלוננה תמיד, מתוך התנשאות, על כך שיש לה עסק עם שכנים ערבים, ולא עם "נורווגים ושוודים". עתה - כשיש לה עסק עם האירופים והעולם כולו - היא יכולה לראות איך היא עצמה מצטיירת, ולהסמיק עמוקות. אם היא עדיין מסוגלת.