אחת לכמה שנים מציע מישהו לכונן חוקה, ועכשיו מצטרף למציעים גם הפוליטיקאי-בדרך יאיר לפיד, שלדבריו הבטיח לבנו יואב "איזושהי מדינה", ורוצה לקיים את הבטחתו לפני שימות. כדרכו, לפיד הולך על בטוח: הקריאה הסתמית לכתיבת חוקה חביבה במיוחד על פופוליסטים ממפלגות מרכז, שיכולים לנהל כאילו מאבק ציבורי בלי לומר בעצם דבר.

כמעט לכל המדינות בעולם יש חוקה כתובה, והעדרה של חוקה ישראלית מוצג בפי תומכיה כפגם יסודי בשיטת המשטר, כעוד ביטוי לאלתור ולחלטור שמקובלים כאן כתחליף לסדר, ארגון ועמידה בתור. "אין מדינה בלי חוקה", זועק אתר האינטרנט של יוזמת "חוקה בהסכמה" שמקדם המכון הישראלי לדמוקרטיה. קידום החוקה מתפרש בעיני תומכיה כביטוי לנורמליות, כתמיכה במשהו טוב ונשגב, מה שהאמריקאים מכנים "אמהות ופאי תפוחים", או בשלום העולמי שמלכות יופי מבטיחות לקדם עם זכייתן בכתר.

אבל השאלה איננה אם צריך חוקה או לא, אלא מה ייכתב בה. חוקה מבטאת הכרעות בשאלות היסוד של הזהות הלאומית, ולרוב משרתת את האינטרסים של הקבוצות החזקות בחברה, תחת הכיסוי של ערכים נאצלים. עצם קיום החוקה לא מבטיח שהמשטר יהיה דמוקרטי או שישמור על זכויות האזרח. חוקת סוריה, למשל, מחויבת לחופש הביטוי וחופש העיתונות יותר מכל חקיקה ישראלית - ובכל זאת עדיף להיות עיתונאי בתל אביב, ולא בדמשק.

דוד בן גוריון ויתר בראשית ימי המדינה על חוקה כתובה. עמדתו מוסברת בשלושה מניעים: כניעה למפלגות הדתיות, שהתנגדו מאז ומתמיד לחוקה חילונית; רצונו של האב-המייסד להכניס את כולם לאותו אוהל לאומי, במקום לכפות את עמדת הרוב על המיעוטים; והערכתו שהעדר חוקה ישרת וינציח את שלטון מפא"י, יותר ממסמך ליברלי עם מחויבות לזכויות האזרח. התוצאה לא היתה רעה: המשטר המאולתר שכונן בן גוריון התפתח לדמוקרטיה פתוחה וסוערת, למרות פגמיו באפליית המיעוטים ובהעצמת-היתר של הצבא, שהיו מתקיימים גם עם חוקה.

בשנים האחרונות פורסמו כמה הצעות חוקה לישראל, המתחלקות לשני סוגים: אלה שלקחו צד בוויכוחים בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים - "מיהו יהודי" ו"מיהו אזרח" - ואלה שניסו לגבש פשרה. איזו חוקה רוצה לפיד? את הטיוטה של "עדאלה", שרוצה לבטל את חוקי הקרקעות, שמכוחם השתלטה המדינה על מיליוני דונמים של קרקעות שהיו בבעלות ערבית לפני 1948? או את טיוטת "המכון לאסטרטגיה ציונית", שקוראת להקצות קרקעות נוספות להתיישבות יהודית? שמא יעדיף את "חוקה בהסכמה", שמנסה לשמר את הסטטוס קוו מול לחצי השינוי החברתי והתחזקות החרדים והערבים? ואולי לא אכפת לו, העיקר שיהיה מסמך שייקרא "חוקה"?

כל החלופות בעייתיות ומסוכנות לדמוקרטיה. חוקה שתכריע בשאלות היסוד של הזהות הלאומית תחולל קרע פנימי, בייחוד במצב הפוליטי הנוכחי, שבו הימין חותר לריסוק כוחה של הקהילה הערבית. חוקה שחותרת לפשרה רחבה לא תשנה דבר במקרה הטוב, ובמקרה הרע תבצר את מעמד הדתיים וההלכה.

"חוקה בהסכמה", שעליה חתום נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, מבטיחה "יציבות, טוהר ציבורי, שוויון ולכידות". כדי להגיע לשם, מנסחיה הציעו עסקה לדתיים: סגירת הקניונים בשבת והנצחת שליטתם של הרבנים בנישואים ובגירושים, בתמורה ל"מרשם זוגיות" במעמד נחות. אם זו החוקה שמציעים לנו, עדיף לוותר ולדבוק במורשת האין-חוקה של בן גוריון. זו היתה עמדתו של אריאל שרון.

במקום לעסוק בפרוצדורה הריקה של "כתיבת חוקה", מוטב ללפיד שיעסוק בתכנים ויבהיר על מה יילחם. איך תיראה המדינה שהבטיח לבנו יואב, מה יהיו גבולותיה, מי יהיו אזרחיה ומאילו זכויות ייהנו. אם יציג תשובות וייאבק כדי להשיגן, יהיה טעם בהצטרפותו לפוליטיקה. ואם יסתפק בסיסמאות ריקות, מוטב שיישאר ב"אולפן שישי".