"ישראל לא תשנה את הסטטוס קוו, אלא אם תיפגע ממנו", כתב באחרונה העיתונאי טוני קארון, יהודי מדרום אפריקה. המשפט הזה משקף את הרציונל של הקמפיין הנרחב (BDS) - הכולל סנקציות, חרם מוסדי ומניעת השקעות - שהחל לחלחל אל התודעה הציבורית בישראל. במקום תגובה מתגוננת וצדקנית בנוסח "העולם נגדנו", מוטב ללמוד את העובדות על הקמפיין ולהביט במראה הקולקטיבית, שממנה נשקפות הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות האדם ושל החוק הבינלאומי.

מקורה של התנועה הנוכחית בקריאה משנת 2005, שחתומים עליה מעל 170 ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית: אזרחי ישראל, פליטים בגלות ופלסטינים החיים תחת כיבוש בגדה המערבית ובעזה. הקריאה פורסמה גם בעברית, ואזרחים ישראלים מתבקשים להביע את תמיכתם בה. לשם כך הוקמה הקבוצה הישראלית "בויקוט! תמיכה מבפנים בקריאה הפלסטינית ל-BDS".

לתנועת ה-BDS (ראשי תיבות של Boycott, Divestment, Sanctions), שהתפתחה בעקבות הקריאה הפלסטינית, אין הנהגה רשמית מרכזית. אזרחים פשוטים בכל העולם, ובהם יהודים רבים, יוזמים ומשתתפים בפעילויות. מטרת התנועה היא להמחיש לישראל את המיאוס וההתנערות של הקהילה הבינלאומית ממעשיה, כדי שתפעל מיידית לסיום הכיבוש, להפסקת אפלייתם של אזרחי ישראל הערבים ולהכרה בזכות השיבה של הפליטים, כפי שהיא מנוסחת בהחלטת האו"ם 194. מרכיבים בדיכוי שהתנועה מבקשת להפסיק תואמים את הגדרתו המשפטית של פשע האפרטהייד, אפליה גזעית שיטתית וממוסדת, כמו בדרום אפריקה הישנה.

התנועה אינה מקדמת פתרון פוליטי מסוים (מדינה אחת או שתיים, שיבת מספר כזה או אחר של פליטים), אלא חותרת לשנות, באופן בלתי אלים, את מאזן הכוחות שמאפשר לממשלות ישראל לשלול באלימות זכויות יסוד של מיליוני בני אדם ולהתנער מאחריותן בהבל פה ("הערבים אשמים בבעיית הפליטים", "ההתנחלויות חוקיות", "אין מצור על עזה").

יודגש כי החרם אינו חרם אישי על ישראלים, אלא חרם על מוסדות רשמיים ישראליים, ועל אירועים שמתקיימים תחת חסותם. כך למשל, אין קריאה לשלול מחוקרת ישראלית את הזכות להרצות בחו"ל. יש קריאה להימנע מקיום כנסים בינלאומיים באוניברסיטאות בישראל, שמתגאות בקשריהן עם הממסד הצבאי. האם ישראל "מסומנת"? כמו ביחס לדרום אפריקה הלבנה, העולם רגיש, ובצדק, למצבים שבהם אוכלוסייה בעלת זכויות אזרח קובעת את גורלה של אוכלוסייה משוללת זכות הצבעה וזכויות אזרח. במערכת היחסים הבינלאומיים אין תמיד הוגנות, אך ישראל נהנית מפריווילגיות בינלאומיות רבות, כמו חברות בארגון OECD. לאזרחי סין, שבה מתרחשות הפרות זכויות אדם חמורות, לא ניתנה מעולם ההזדמנות להביע אי אמון בממשלה שדיכאה בכוח את הפגנות הסטודנטים ב 1989. אזרחי ישראל, לעומתם, נותנים את קולם שוב ושוב למפלגות (קדימה והעבודה בכללן) ולממשלות שתחת שלטונן נבנות התנחלויות, בני אדם מעונים ונאסרים למשך שנים ללא משפט, אזרחים לא חמושים נורים, ומשאבי קרקע ומים נגזלים.

רבים בעולם שואלים, לפיכך, האם יש צידוק לנורמליזציה עם ישראל. עובדי הנמלים בשוודיה ובנורווגיה, מדינות ששררה בהן אהדה רבה לישראל, מסרבים לפרוק אוניות ישראליות. אמנים תוהים מדוע עליהם להופיע כאן ולחזק את תחושת "העסקים כרגיל", כאשר עצם הופעתם תוצג כתמיכה במדיניות ישראל.

דיון ציבורי נוקב נדרש בעת הזאת, לא רק בשאלה אם חרם מוצדק או לא, אלא במדיניותה של ישראל. ישראלים רבים מכירים במעשי הנבלה שנעשים בשם כולנו, מתחת לאפנו. מן הראוי שקמפיין אפקטיבי ובלתי אלים נגד המעשים הללו יזכה בתמיכתם.