כל ועדת חקירה של אירועי המשט צריכה להניח מה היה קורה אם ההשתלטות על המרמרה היתה מצליחה, ללא נפגעים. בכך היא תיאלץ, ובעקבותיה ישראל, להתמודד עם השאלות המהותיות שמעבר לפעולה הצבאית. בעיקר: הערכת הקשר בין הסגר למטרותיו, ואופן ניהול העימות עם החמאס בקשר לסכסוך הישראלי-הפלסטיני ולמפת הכוח האזורית.

בבסיס המדיניות הישראלית עמדה ההנחה, כי הסגר על עזה ייצור לחץ כלכלי ופסיכולוגי על הציבור הפלסטיני וישיג שלוש מטרות: שחרור גלעד שליט, מניעת התעצמות צבאית של החמאס, והפלתו מן השלטון. חמש שנים של סגר, שני מבצעים צבאיים, סגירת מעבר רפיח, שיחות "פיוס" בין החמאס לפתח (שבאמצעותן ביקשו המצרים להחזיר לעזה את מחמוד עבאס החילוני ולבלום כניסת גורמים כמו איראן וטורקיה) - כל אלה לא השיגו את המטרות שלשמן נעשו.

להיפך. באמצעות שליטתו במערכת המנהרות, ובעזרת התמיכה הצבאית והכספית של איראן, סוריה וקטאר, נהפך החמאס למונופול השולט בכל תחומי החיים ברצועה - בארגונים החמושים, בכלכלה, במינהל הציבורי ובבריאות. בתחום החינוך הוא מנהל מלחמת חורמה באונרוו"א על מנת להשליט את "השריעה". לאחר מבצע "עופרת יצוקה" מיהר החמאס לחדש את מלאי הרקטות שברשותו ואף להגדילו בתמיכה ובמימון איראני. שליט, לתפישתו, נחטף על מנת להביא לשחרור אסיריו ורק בתמורה להם יסכים להחזירו לישראל.

ישראל, מצדה, חייבת להשתחרר מקיבעון השימוש הבלבדי בכוח ולהשתמש בערוצי פעולה אחרים, כדי להשיג את מטרותיה החיוניות. עליה להכיר בעובדה שבדפוסי הפעולה שהיא מתעקשת עליהם - עופרת יצוקה, מרמרה, שייח ג'ראח, תוואי הגדר, כביש 443 - היא מתעלמת מערכי העולם שאליו היא רוצה להשתייך. עולם זה נשלט כיום על ידי "תאגיד רב-לאומי" שעניינו זכויות אדם, אזרח וקהילה; "תאגיד" חוצה מדינות, המורכב מארגונים בינלאומיים ובתוכם האו"ם והאיחוד האירופי, וכולל לא מעט יהודים וישראלים. ישראל אינה רואה, כי אף שהיא הירבתה לפעול "בתחום האפור" נגד הטרור - הניף "התאגיד" "דגל שחור", בצורה נחרצת יותר, כנגד שליטתה בעם הפלסטיני.

אבו מאזן, והיום אפילו החמאס, מבינים כי נכון יותר להסתופף תחת קורת הגג של התאגיד, מאשר לדבוק "בהתנגדות" על מנת לקדם אינטרסים. גם ארה"ב מנסה לקבל את תמיכת "התאגיד" במלחמותיה בעולם. מבחינת ישראל, התרחיש המסוכן הוא ש"תאגיד" זה יאמץ, בדומה לימין בארץ, את רעיון המדינה האחת, אך יעניק לרוב הערבי שישרור בה את יכולת השליטה.

לפיכך, על ישראל למקד את הסגר במניעת הברחות של אמצעי לחימה - דבר שיזכה לתמיכה בינלאומית. פתיחת המעברים, כפי שנוכחנו לאחרונה, אף תחליש את המערכת הכלכלית של החמאס. את החלפת שלטון החמאס ניתן להשיג על ידי הכלתו באש"ף בהנהגת עבאס, אך הדבר מחייב הצבת חלופה מדינית מהותית בפני הציבור הפלסטיני בעזה בפרט ובשטחים בכלל. מהלך זה נתבע מישראל על ידי המדינות הערביות הפרגמטיות, ובראשן מצרים. פגישת נתניהו-אובמה בשבוע הבא יכולה להיות הזדמנות טובה לעשות את התפנית הזאת. ישראל אינה חייבת להמשיך ולעשות את כל הטעויות בטרם תבחר בה.