כמה קסם יש בזעקה להחרים. להחרים את האוניברסיטאות הישראליות, את המוצרים שמייצרים בהתנחלויות, את הפרחים שמגדלים בישראל. יש בקריאה הזאת של ישראלים הרבה ייאוש שנובע כמובן מרצון טוב. הנוסחה שובת לב: יחרימו את ישראל, ואז תגיע שוועת הציבור אל ממשלתו, וזו, הדמוקרטית, תיאלץ לציית לרצון העם. האמת? איך לא חשבו על זה קודם?

חשבו גם חשבו. זו בדיוק הנוסחה שמנחה את הסנקציות על איראן. יוטל חרם כלכלי, יוקפאו חשבונות הבנקים, בכירים לא יוכלו לנסוע לחו"ל ואז יתעורר העם האיראני וישנה את המשטר או לפחות את המדיניות. כבר 30 שנה מוטלות סנקציות על איראן והעם, הפלא ופלא, לא קם. הוא מוחה, אמנם, אבל לא בגלל הסנקציות אלא מפני שהמשטר מדכא את חירותו.

ניסו את התרופה הזאת גם על עיראק. 12 שנה נאנק העם העיראקי תחת משטר של סנקציות ודיקטטורה ולא התקומם. בסוף לא היה מנוס ממלחמה. הסנקציות לא הועילו.

ומה עם דרום אפריקה - דוגמה לכאורה מוצלחת של סנקציות וחרם שהובילו להחלפת המשטר? סנקציות הוטלו על דרום אפריקה כבר בתחילת שנות ה-60, תחילה סנקציות צבאיות, אחר כך, באמצע שנות ה-70, סנקציות על יצוא נפט ולבסוף הסנקציות המרשימות של אמצע שנות ה-80. אבל האפרטהייד חוסל רק באמצע שנות ה-90, וגם זאת לא כתוצאה ישירה של הסנקציות בלבד; שכן באותן שנים דרום אפריקה דווקא נהנתה מצמיחה כלכלית והיצוא גדל ב-26%. התגובה של משטר הנשיא פיטר בותה כלפי השחורים היתה נקמנית לא פחות משאיפת מדינות המערב להטיל את הסנקציות. בותה שאף להוכיח, כי התערבות מבחוץ לא תשפיע על מדיניות האפרטהייד.

ישראל נוקטת אותה מדיניות. היא הטילה מצור על עזה כדי להניע את תושביה לקום נגד משטר החמאס ולהביא בכך לתוצאה הפוליטית שצה"ל לא יכול להשיג באמצעים צבאיים. אבל שלוש שנים של מצור, ארבע שנים של לחימה בחמאס, ואפילו מבצע ההרס "עופרת יצוקה" לא חוללו את הנס. הציבור בעזה לא התמרד ומשטר החמאס רק התחזק.

בכל מקום שבו הוטלו סנקציות - מעיראק ועד איראן, מעזה ועד פקיסטאן - התחזקו דווקא הזרמים הלאומיים הרדיקליים. אפילו אינטלקטואלים שמתנגדים והתנגדו למשטרים מצאו עצמם נאלצים להגן עליהם מפני התערבות מבחוץ. הלאומיות, נכון יותר הלאומנות, חגגה.

מי שקורא להחרים את ישראל, או את מוסדותיה ותוצרתה, ממילא כבר נואש מן המאמץ לחולל שינוי מבפנים. אבל חמור מכך, הוא מונע על פי אותו היגיון שמנחה את מדיניות הממשלה כלפי עזה, וטועה בדיוק כמוה. הרי אין כל סיבה לחשוב שהממשלה או הציבור בישראל ינהגו אחרת מן הציבור בעזה או באיראן. העובדה שבישראל יש משטר דמוקרטי איננה ערובה לכך. ראיה לדבר אפשר למצוא בהתנהגות הקולקטיבית מול המתקפה הטורקית על ישראל והאיום בסנקציות צבאיות. ביטול החופשות באנטליה, הפגנות והחרמת מוצרים טורקיים נהפכו לסמל "המאבק הצודק" ברעים.

אם חוקרים ישראלים יוחרמו באוניברסיטאות בלונדון, לא נורא, הם עדיין יוכלו לנסוע לפנסילבניה, ואם גם שם יחרימו, הם יוכלו להתכתב ולפרסם דרך האינטרנט, ובלבד שזרים לא יכתיבו "לנו" את המדיניות. אם עכשיו, בטרם חרם, מרצים צריכים לחשוב פעמיים על מוצא פיהם פן שליחי הלאומנות יסמנו אותם, תחת משטר של סנקציות יהיו בין נבחרי העם מי שידאגו לחוקק את החוקים שיאפשרו לסלקם לאלתר. ובכלל, מי שסומך על מרד אקדמאים נגד הממשלה בגלל חרם, צריך לבדוק את מצב אונותיו.

מי עוד יכול להשתתף במרי האזרחי שעל פי הפנטסיה יתלהט בעוצמה בעקבות החרם? חקלאים? סטודנטים? נופשים? אנשי עסקים? וכמה מהם דווקא יתעטפו בדגל ישראל כדי להראות לגויים שאנחנו מול סנקציות לא נכנעים? זו תהיה שעתם הגדולה של הימין, של ה"מחנה הלאומני" ושל הפאשיזם. החרם יאה להם.