בחודשים האחרונים שירתנו כרופאים במילואים בשני בסיסים של צה"ל בדרום ובצפון במרפאה אזורית של הצבא, שתפקידה העיקרי לתת מענה לפניות של חיילים סדירים המשרתים באזור. כמי שחיים מחוץ למסגרת הצבאית זו היתה לנו הזדמנות להציץ אל שגרת החטיבה. עמדנו נדהמים לנוכח תרבות הצריכה הרפואית הרווחת בקרב החיילים.

למעשה, מאז המשמרות כתורני לילה בבית אבות לא נתקלנו בתלונות רפואיות רבות כל כך בזמן קצר כל כך, מצד רבים כל כך. מעבר לכמות, גם מבחינת האיכות כללו תלונות החיילים מיחושים דקים ומעודנים, שלא היו מביישים את אחרון הקשישים על הספסל בקופת חולים.

עד כדי כך מעודנים, שאת רובם לא היה אפשר לאתר בבדיקה רפואית, וגם לא בבדיקות אובייקטיוויות כמו בדיקת דם או צילום רנטגן. שוב ושוב התיישבו מולנו חיילים צעירים, סמוקי לחיים, תוססים, שבמהלך שירותם, הקצר לפעמים, כבר צברו עשרות פניות והפניות לרופאים, מומחים, חדרי מיון, פיסיותרפיסטים וספקי שירות נוספים, שהצבא מעמיד לרשותם ביד רחבה.

אין הרבה אנשים שאנו מכירים באזרחות, כולל הדור של הורינו, שהרפרטואר רפואי שלהם דומה בעושרו והיקפו לזה של החיילים הצעירים הללו; גם לא בקרב אלה הסובלים מבעיות רפואיות מוכחות וכרוניות.

ברור כי חלק מהפניות למרפאה היו מוצדקות, בעלות תוכן ממשי, בעיקר בקרב החיילים הקרביים. אך בקרב חיילי העורף רמת הרגישות העורית, למשל, היא מהגבוהות עלי תבל. עקיצת יתוש במצח מבהילה חייל חסון אל המרפאה, וכך גם עקיצת דבורה מלפני יומיים, דריכה על אבן מלפני שבועיים (אכן כך!), שריטה ברגל ואדמומיות בעקבות חשיפה לשמש.

באופן דומה, נתקלנו גם בכאבים ביזאריים ולא מוכרים, כאילו שטנו בספינה של קולומבוס ונחתנו לחוף תרבות מסתורית עם מרעין בישין שאינם מוכרים עדיין לחוקרי המערב. החל בכאב בתנועת העין שמאלה ולמעלה, עבור בכאבים בשיער, תחושת לחץ דם גבוה בבטן וכאבי ברכיים המתפשטים עד המפשעה ועד כף הרגל, וכלה בכאבי קרסול המופיעים עם כניסת החייל למרפאה דרך הש"ג, ונעלמים ביציאה דרך אותו שער עצמו.

כאילו כל אותם חיילים עיינו במהלך הטירונות בכתבי מרסל פרוסט, וכמידת העידון והרזולוציה ביחס לקשת התחושות האנושיות של הסופר הגדול, כך היא מידת העידון והרזולוציה של חיילינו הצעירים ביחס לקשת מיחושי הגוף שהם חווים.

לא לנו לנתח את הסיבות לתופעה, בין שהשעמום מוביל לכך, בין שמדובר באגרסיה כלפי המערכת, המשעבדת אותם לשלוש שנים ארוכות, ובין שזאת רגישות נרקיסיסטית, ברוח הזמן, הדוגלת בשלמות הגוף וטיפוח אובססיבי של הבריאות. אך נראה, שבימים שבהם אין תקציבים מספקים לחינוך, לשירותים הסוציאליים ברבות מהקהילות, ימים שבהם תרופות חיוניות אינן נכנסות לסל הבריאות ראוי לשקול קיצוצים מרחיקי לכת בצמיגי השומן של צה"ל, לפחות בכל מה שנוגע לחיל הרפואה ולמנטליות ההיפוכונדרית שהתפתחה בקרב החיילים במגזרים מסוימים.

ואפרופו שומן, מטריד גם לראות עשרות כיכרות לחם, שניצלים, שקיות שוקו ומעדנים, המושלכים לפח מדי יום. מטריד לראות דודים המופעלים במשך 24 שעות ביממה בחום המהביל של הערבה, ומטריד לשמוע מזגנים הפועלים יום ולילה כל השבוע, בפרט כשמדובר בחדר שאין משתמשים בו. בזבזנות מהסוג הזה אופיינית למסגרות שבהן קיימת תחושה של "חייבים לי", מצד אחד, ושל "אין דין ואין דיין", מצד אחר. לא היינו מתריעים על כך, אילו לא היה כל זה בא על חשבון הבריאות, החינוך, והרווחה של כולנו.