בשלוש לפנות בוקר, בשעה שבביתו בניו יורק ישנו בשלווה בנו התינוק, אשתו והכלבה ג'ורג', פרץ הסופר ג'ונתן ספרן-פויר ביחד עם ס', פעילה למען בעלי חיים, לחווה חקלאית בקליפורניה. פויר מוצא את עצמו במתחם שנראה כמתקן ביטחוני. מתחת לדלתות המבנים הסגורים, המוקפים גדרות תיל, הוא מספר, בוקע אור מבהיק, והוא תוהה מדוע מתקן מלא בחיות צריך להיות מואר באמצע הלילה. הוא שומע תנועה בפנים, רחש בלתי פוסק. הדלתות נעולות. בשלוש השנים שבהן חקר את המשקים המתועשים, אומר פויר, דבר לא עירער את שלוותו יותר מדלתות נעולות.

הדבר הראשון שהוא רואה כשהם חודרים למתקן, הוא שורה של מסיכות גז. כ 25 אלף אפרוחים ישנים שם, דבוקים זה לזה, תחת מנורות שנועדו להחליף את חום הגוף של האמהות. אין שם שום דבר שאפשר לקרוא לו "טבעי", לא פיסת אדמה או חלון שיכניס את אור הירח. טכנולוגיה משוכללת מסדירה בדיוק מדעי את העולם הקטן, העומד בפני עצמו. מכיוון שיש כל כך הרבה חיות, לוקח לו כמה דקות לראות כמה מתים יש, חלק מכוסים בדם ובפצעים, חלק נכים. ס' כורעת מעל אפרוח רועד השוכב על צדו, המקור שלו מעט פתוח והראש רועד קדימה ואחורה. היא מוציאה מתיקה סכין וחותכת את צווארו. מצילה אותו, כותב פויר ("לאכול בעלי חיים", כנרת זמורה ביתן).

האפרוחים שראה פויר מיועדים לתעשיית הבשר. כתוצאה מ"השבחה" גנטית והארת המתקנים בעוצמה שמונעת מהם שינה וגורמת להם לאכול, רגליהם אינן מסוגלות לשאת את משקל גופם. הצפיפות בלולים אינה מאפשרת לפרוש כנפיים. אדי האמוניה הרעילים העולים מן ההפרשות גורמים לעיוורון ולבעיות נשימה, הנובעות גם מעומס המשקל. בסרטון שראיתי שהם מנסים להימלט כשקרבים אליהם, אבל חלקם אינם מצליחים. תרנגול ששכב על הרצפה הניע שוב ושוב את רגליו לאחור במאמץ, מנסה לשווא לעמוד. בגיל 42 יום הם מובלים לשחיטה.

בתעשיית הביצים, גם האורגנית, מומתים רוב האפרוחים הזכרים. רבים מהם מושלכים חיים לפחים מרופדים בשקיות ניילון שנסגרות מעליהם ונזרקות לזבל. האפרוחות מועברות לכלובי מתכת קטנים, כלובי הסוללה, שבהם מוקצה לכל תרנגולת שטח בגודל של מקלדת. הן אינן יכולות ללכת, לעמוד זקוף, למתוח את כנפיהן, או לרבוץ. כלובים אלה תוארו בצדק, כותב עורך דין יוסי וולפסון בדו"ח על מצב התרנגולות, כ"בית משוגעים לעופות". הרצפה משופעת והופכת את העמידה למאמץ מייסר. המטילות סובלות מפצעים ועיוותים ברגליים, כוויות, מחלות נשימה, שברים ודלקות. חשיכה גמורה, ולסירוגין הארה מתמדת ותקופות של הרעבה גורמות להן להטיל מדי יום, עד שאינן מצליחות עוד ונשחטות.

האנשים הנכנסים אל העולם הזה, שבו אין לא יום ולא לילה, עם מסיכות גז או ארגזים שומעים רק המיה מתמדת של "קרקורים", אבל חוקרים גילו בשנים האחרונות שהתרנגולות מתקשרות ביניהן בעשרות סוגי קריאות, יש אצלן הפרדה בין אונה שמאלית וימנית במוח ויכולות קוגניטיביות מפותחות. במקלט לתרנגולות במרילנד סיפרו על שני אפרוחים שהובאו ביחד ואת הלילות בילו תמיד מכורבלים זה בזה. לאחר מותה של האחת נהג האפרוח השני לחזור במשך שבועות למקום שבו ראה אותה באחרונה ולעמוד שם בשקט שעה ארוכה.

אולי אפשר לבטא במידה מסוימת את העצב והכאב שמעורר העולם הזה, כשחושבים על התמימות של התרנגולת - המנסה שוב ושוב לזחול מתחת לחברותיה לכלוב, בחיפוש שווא אחר מסתור כדי להטיל את ביציה בלי לדעת שאף ביצה לא תישאר לה - אל מול השכלול המדעי שבו מחושבת בדיוק מידת הסבל המקסימלית שתסחט ממנה כל מה שהיא יכולה לתת, באופן שמספר אלה שימותו מהסבל הזה לא יפגע ברווחיות הכלכלית.

תעשייה עתירת רווחים מועמסת על גבם של היצורים הקטנים האלה. תעשייה שבלעדיהם, כדברי עו"ד וולפסון, לא היה לה שום קיום. היא לוקחת מהם הכל והיא אינה מוכנה לנדב להם אפילו את השטח המינימלי שיאפשר להן לנוע. באיחוד האירופי נאסרה מאז 2003 הקמת כלובי סוללה.

בישראל יזם משרד החקלאות רפורמה בענף הביצים שהוקפאה בעקבות עתירת ארגוני בעלי החיים לבג"ץ. משרד החקלאות ממשיך לדרוש לולי סוללה. ארגוני בעלי החיים, אומרת רעות הורן דוברת "אנונימוס", דורשים לולים ללא כלובים, כפי שנהוג כבר בשווייץ, הולנד, גרמניה, בלגיה, אוסטריה ובכמה מדינות בארה"ב. ביום חמישי תדון ועדת החינוך של הכנסת ברפורמה. הציבור, הנהנה מהתוצרים של התעשייה הזאת והמממן אותה, יכול לגרום לכך שבעלי החיים, המשלמים בעבורה בחייהם, לפחות יזכו ליחס הוגן.