סימון באה לישראל לעבוד, כדי לשלוח כסף לאמא. זה היה בערך לפני ארבע שנים. היא באה מקונגו. היא לא חלמה שתגיע לארץ יפה כל כך, שתפגוש אנשים נחמדים ובעיקר לא העלתה בדעתה שדווקא כאן בין יום חופשי לערב פנוי שהצליחה לגנוב פה ושם תמצא לה אהבה. האגוס בא מאריתריאה לפני שש שנים. הוא גנב את הגבול ממצרים. שלוש שנים הסתובב באילת, הסתדר איכשהו. בשנתיים האחרונות הוא מתגורר בתל אביב, עובד במסעדה במרכז העיר. מדיח כלים, שוטף את הרצפה באחרונה החל אפילו להגיש.

לסימון ולהאגוס נולדה לפני שלוש שנים בת מאי, על שם החודש שבו נולדה, כך יעצה להם המתנדבת החביבה, עדי, שעזרה לסימון לקראת הלידה. לא מזמן רשמה סימון את מאי לגן. בעוד שלוש שנים היא תלך לבית הספר, ילידת הארץ, דוברת עברית רהוטה. מאי אוהבת את השיר "הילדה הכי יפה בגן", כי עדי אומרת שמאי היא הילדה הכי יפה בגן. מאי אוהבת את תל אביב. תל אביב אוהבת את מאי.

דאשס מולה היא בת גילה של מאי. גם היא יודעת עברית. בבית הספר של הקהילה היהודית בגונדר לימדו אותה לשיר את "הילדה הכי יפה בגן" וגם לומר "שמע ישראל", ובכל בוקר היא מתפללת ושרה כמו כולם "עם ישראל חי". אבל דשאס עצובה. סבא וסבתא שלה גרים רחוק ממנה, בארץ ישראל, וכך גם כל דודיה ומשפחתה. בגונדר היא גרה בחדר שכור שאמא ואבא משלמים תמורתו מחיר אסטרונומי. מישהו החליט להתעשר ברגע, המחיר שהוא תובע גבוה ממחירי השוק, אבל הקירבה למחנה היהודי ולבית הספר עושה את שלה.

דמצ'אלו, אמא של דשאס, לא עובדת. היא עזבה את הכפר ובעיר אין לה עבודה. היא מחכה לעלות לישראל. כבר 9 שנים היא מחכה, מאז היתה בת 17 היא בגונדאר. כשאמה ואביה ואחיה עלו לארץ, היא לא הבינה מדוע מנתקים אותה מהם. "זה בסדר, תתאחדו בקרוב", אמר לה אז איש הסוכנות. מאז עברו 6 שנים.

תל אביב לא אוהבת את דשאס. תל אביב אוהבת את מאי. דשאס יהודייה (כך קבעו כל הרבנים הראשיים לישראל), מאי לא. לדשאס זכות מוסרית, היסטורית, חוקית ואנושית לחיות כאן, למאי אין זכות מוקנית, יש לה רק החיוך שלה שמופיע בעיתון, מצטלם בטלוויזיה ומבזיק באתרים באינטרנט ובישראל 2010 זה שווה יותר. החיוך של דשאס רחוק מתל אביב. האמת, היא לא מרבה לחייך. היא אמנם לומדת בבית ספר היהודי בגונדר, אבל בתנאים הרחוקים מאוד מהתנאים שבהם לומדת מאי. האוכל שהיא אוכלת דל מהאוכל שאוכלת מאי. מה יש לומר, הרבה יותר קשה לה לחייך, וגם כשהיא מחייכת ברגעים יפים, תל אביב לא אוהבת אותה, ואתם יודעים מה אולי גם ירושלים לא. מבחינתן שתישאר שם.

מדינת ישראל מפנה עורף לדשאס, חלק מהחברה הישראלית נהנה לספר לעצמו כמה הוא משכיל ותרבותי כשתוך התעלמות מדשאס הוא מגן בחירוף נפש על מאי. ההתעלמות הבוטה מדשאס כמו גם מהאלפים (ברשימה שהציגו הארגונים העוסקים בכך יש 8,000 איש) האחרונים שנותרו בגלות אתיופיה היא הידרדרות מוסרית שמריחה מגזענות.

בושה למדינה שמותירה את האבות, האמהות, האחים, האחיות, הילדים והילדות של אזרחיה רחוקים, נטושים ובלי כוחות. אבל תודו שהרבה יותר קל להצטלם עם מאי המתוקה בבית הספר ביאליק בתל אביב; זה ממרק את המצפון (כשיש כזה).

הכותב הוא יועץ תקשורת ופעיל בוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה