חשיבות מסמך הרבנים, המקרב את בני הקהילה ההומוסקסואלית ומחבק אותם ("הארץ", 29.7), נעוצה קודם כל במה שיש בו - הכרה בנטייה החד-מינית כעניין שאינו "בר-תיקון", וממילא מתן כבוד אנושי בכלל ומעמד בקהילה הדתית בפרט להומוסקסואלים כמו לשאר בני האדם.

אבל חשיבות המסמך טמונה גם במה שאין בו; אין בו כניעה לתקינות הפוליטית העכשווית, שאינה מסתפקת במתן כבוד וזכויות שוות לבעלי נטייה חד-מינית, אלא מבקשת לתת לזוגיות החד-מינית מעמד ערכי וחברתי שווה לזה של הזוגיות ההטרוסקסואלית. את הגישה הזאת צריך לדחות, בראש ובראשונה משום שהטבע בכבודו ובעצמו דחה אותה.

העובדה שרק מיניות הטרוסקסואלית מסוגלת להביא צאצאים לעולם מעידה על כך, שהבריאה - בגרסתה האלוהית או האבולוציונית - קבעה שזוהי הזוגיות הנורמטיבית. וכן, גם בעידן המשתדל לנתק ככל האפשר בין מיניות לבין ילודה יש עדיין ערך ליכולת להביא ילדים לעולם, כמו לעצם ההגדרה של "משפחה נורמטיבית". לגיטימי ואף ראוי, שלא ליצור חפיפה בין מתן כבוד אנושי להומוסקסואלים וכיבוד זכותם להביא ילדים לעולם לבין ראיית התא המשפחתי שהם מקימים כשווה ערך לתא משפחתי נורמטיבי.

קל וחומר שכך הדבר ביחס ל"מצעדי הגאווה". אפשר לתמוך ברצונם של ההומוסקסואלים (וגם הלסביות) לקיים מאבק פוליטי וציבורי על שוויון זכויות, בלי להזדהות אגב כך עם מצעדי הגאווה ההומוסקסואליים, המהווים כשלעצמם ראש חץ בקמפיין תקשורתי ותרבותי כולל, ומבקשים לקדם מיניות חד-מינית בוטה ומוחצנת.

הגישה הזאת אינה ראויה, קודם כל בגלל היותה פרובוקציה מיותרת. סביר להניח, למשל, שההתנגדות התקיפה של חוגים דתיים בירושלים למצעדי הגאווה אינה נוגעת רק לביטויי החד-מיניות שיש בהם, אלא לעצם האופי המיני המוחצן של מצעדי הגאווה התל אביביים (אותם חוגים חרדיים היו מתנגדים בחריפות לא פחותה למצעד מיני מוחצן, גם אם משתתפיו היו זוגות סטרייטיים). לזכות ראשי "הקהילה" בירושלים ייאמר, שהם הבינו זאת ואינם מתעקשים לקיים בירושלים מצעד בעל אופי דומה לתאומו התל אביבי.

אבל הדימוי שנוצר לקהילה ההומוסקסואלית במצעדי הגאווה גורם בעיה משמעותית יותר, מפני שהוא פוגע קודם כל במה שמוצג כיעד הראשי שלה - השוויון. אם הקהילה אכן מעוניינת בראש ובראשונה בהכרה באנשיה כאחד האדם, חגיגת ההתגפפות המוחצנת המכונה "מצעד הגאווה" היא הדבר האחרון שיביא לכך.

אדרבה, המצעדים האלה מעצימים דימויים שליליים של ההומוסקסואלים כמי שכל עניינם הוא בחיי מין ובמציאת בני זוג מזדמנים. זהו הדימוי הרחוק ביותר ממי שמעוניין בהכרה בו כאחד האדם, או ממי שמעוניין בהכרה שוויונית בתא המשפחתי שהוא מבקש להקים. כבר לא ברור אם תופעות אנטי-הומוסקסואליות בשנים האחרונות (למען הסר ספק: הן פסולות בכל מקרה, בוודאי כשהן אלימות) נובעות מהתנגדות לעצם התופעה ההומוסקסואלית, או לדימוי הפרובוקטיבי המאפיין אותה בעשורים האחרונים.

כבוד להומוסקסואלים כבני אדם ושוויון זכויות - כן; מתן מעמד ערכי שווה לזוגיות החד-מינית, קל וחומר כבוד להוצאת המיניות ההומוסקסואלית (או הסטרייטית) מחדר השינה למצעדי רחוב - בהחלט לא.