"אלה הם עגלים צעירים ועדינים יותר. משום מה הותירו אותם קשורים לסורגי הקרון. מטונפים, מפוחדים, צמאים למגע אמהי. אחד מהם מלקק את ידינו בלהט. עובדי המשחטה פותחים בגירוש העגלים בצעקות ומכות. העגלים כל כך מפוחדים. הם לא מבינים מה רוצים מהם. הפועלים תופסים את ראשו של העגל בעזרת לולאת ברזל ומותחים את צווארו. עיניו כמעט יוצאות ממקומן. עד שהשוחט מגיע... לאחר כמה שניות עוזבים הפועלים את הלולאה הסוגרת על פי העגל. ברגע זה הוא מתחיל להשתולל. הוא מנער את עצמו, מנסה לנשום".

זה תיאור דרכו האחרונה של עגל צעיר - כפי שתיעדו פעילי ארגון "אנונימוס" למען בעלי חיים. זה מחיר העונג שגרהאם היל - שאותו מצטט אמיתי זיו במאמרו - "מרגיש שהוא לא מוכן לוותר עליו לחלוטין... בעוד שמה שמציעים לי היום זה פתרון בינארי: או שאתה צמחוני או שאתה אוכל בשר". זו, לדברי זיו, "הבעיה הגדולה ביותר של התנועה הצמחונית".

וכי מה רוצה היל בסך הכל? קצת עונג בחיים, לפחות בסופי שבוע. אבל "התנועה הצמחונית", בסגפנותה ובתאוותה הדוגמטית ל"בינאריות", אינה מאפשרת לו; כלומר, אין בכוחה למנוע זאת ממנו, אבל היא אינה מוכנה להעניק לו לגיטימציה מוסרית על ידי הגדרתו כ"צמחוני של ימי חול".

תביעתו של היל מעמידה את העונג מול חייו של העגל. היא דורשת שההתחשבות באובדן שממנו יסבול היל, בשל שלילת העונג שבאכילת בשר, תגבר על ההתחשבות באובדן שנגרם לעגל - שהוא אובדנו שלו עצמו. כי גם לצורך אכילת בשר מופחתת צריך לשחוט בעלי חיים.

את התפישה, שלפיה העונג של היל חשוב יותר מחיי העגל, הגדיר כבר טולסטוי בבהירות בינארית: "אדם יכול לחיות היטב ללא בשר. אם הוא אוכל בשר הוא לוקח חיים למען עונג, וזה לא מוסרי".

השאלה העומדת ביסוד הדברים איננה אפוא הזכות של היל לעונג, אלא מה עומד מולה - כלומר, איזה ערך אנחנו מייחסים לחיים של בעלי חיים מפותחים. מהם התנאים להיותו של יצור ראוי להתחשבות מוסרית. מי שסבור שהעיקרון המוסרי היחיד שיכול להכתיב התחשבות כזאת הוא קיומם של רגשות ויכולת לסבול (ולא של מידת אינטליגנציה) - חייב להחילה על בעלי חיים, שעל פי התפישה הרווחת היום במדע ניחנו בתכונות הללו.

העמדה הצמחונית המוסרית בוודאי צריכה להעדיף הפחתה של אכילת בשר על פני אי-הפחתה, ואף לעודדה. אבל אסור לה להסכים ליצירת זהות מוסרית בין הפחתה להפסקה, כפי שעולה מתביעתו של היל. בדורשו הכרה ב"צמחונות של ימי חול" היל תובע למעשה לא רק הכרה בוויתור שלו, שזה לגיטימי, אלא הכרה עקרונית ב"זכותו לעונג" הכרוך באכילת בשר, וויתור על המשך הדרישות ממנו.

הכרה כזאת היא למעשה ויתור על התביעה המוסרית העומדת ביסוד הצמחונות. שכן אם כולם צמחונים במידה כזאת או אחרת, גם אם הם אוכלים בשר (והרי חצי צמחוני הוא גם חצי קרניבור) - העיקרון הבסיסי, שלפיו אסור לקחת חיים למען עונג, שלפיו עם מותו של העגל מתה נפש חיה - יאבד את תוקפו. כי בדרישה של זיו והיל העגל כאינדיווידואל מאבד את חשיבותו. אבל העגל כאינדיווידואל הוא העומד ביסוד הדרישה של הצמחונות המוסרית.

אנשים יכולים להחליט שהם מעדיפים את העונג על חייו של העגל. אבל הם אינם יכולים לאכול את העגל ולהשאיר אותו שלם. אם הם בוחרים בעונג, עליהם לשלם את המחיר ולא לדרוש להיקרא צמחונים.

זיו משווה את התנועה לצמחונות לתנועות נגד גזענות ואנטישמיות וקורא לה לשאוף למהפכה הדרגתית, בדומה להן. ואולם שום תנועה למען זכויות אדם לא היתה מקבלת את המונח "ליברל של ימי חול".

בעלי החיים שאנו הורגים מתבוננים בנו בשתיקה, כותב ג'ונתן ספרן-פויר בספרו "לאכול בעלי חיים" (כנרת זמורה ביתן). העגל שליקק את ידו של פעיל אנונימוס כבר איבד את חייו לטובת עונג סוף השבוע של היל. מבטם של שאר העגלים מלווה אותנו בשתיקה. אם נמשיך לאכול אותם, אף שהפסקנו לאכול חלק מבני מינם - מבטם לא ייעלם.