בערוץ 8 הוקרן לא כבר סרט המגולל את קורותיהם של זוג צעיר, שליחי חב"ד בווייטנאם. סצנה אחת משכה את תשומת לבי: רחלי מחפשת מזרן ללוי הפעוט, אך המזרנים בהו-צ'י-מין סיטי מעוטרים בדובונים וארנבות - והרבי, אמנם לא ממש אסר, אבל הסביר כי כדי שהילד יגדל בטהרה עדיף שייתקל אך ורק בחיות כשרות. באחרונה התחלתי להרגיש הזדהות עם החיות האומללות; לא די שאינן ראויות לעלות על שולחננו, אפילו לקשט את המזרן אינן ראויות - כה טמאות ודוחות הן.

כשרות היין מעוררת רגשות עמוקים עוד יותר. מגמת הכשרת היקבים קיבלה תנופה באחרונה. יקבים שאינם מהמדקדקים במצוות נהפכו לכשרים: יקב קסטל היה מהראשונים, אחריו הוכשר היקב של קיבוץ צרעה, וכיום גם יקבי בוטיק כמו יקב עגור ויקב ברבדו כשרים, ואפילו יקב מוני, שבעליו כלל אינו יהודי.

אין לתמוה על כך: יקב שאין לו חותמת כשרות מוצא את השווקים העיקריים סגורים בפניו - רשתות השיווק, מבצעי שי לחג ויהדות העולם. באחרונה הפסיקה רשת "עדן טבע מרקט" להציג בחנותה יינות בלא חותמת כשרות, וכך "טיב טעם" היא הרשת האחרונה הפתוחה לפני יין ישראלי בלא פיקוח כשרות. למרבה הפליאה, גם מסעדות וחנויות הפתוחות בשבת אינן מוותרות על כשרות היין שהן מציעות.

אך מדוע לא להכשיר את היקב? אנחנו, אלה שאינם משתייכים לממסד הרבני, דומים לאותו דובון. כדי להפוך את היקב לכשר אסור לי, היינן, לגעת ביין שלי, פן אטמא אותו. עלי לשכור אדם חרדי, שמלאכתו תהיה לחצוץ ביני לבין היין שלי, וכך למנוע את פיגולו. אינני יודע איך בעלי יקב וייננים אחרים מוכנים לשאת את ההשפלה הזאת; אולי תזרים המזומנים מפצה על כך. נותרו כמה עקשנים שפשוט אינם יכולים להסתגל לרעיון הזה.

אני חושב על עצמי כיהודי כמו כל יהודי אחר. אני אפילו מאמין, אם כי כנראה לא במה שמדקדקי המצוות מאמינים בו. גם איני מוכן לקרוא לעצמי "חילוני" - יומי אינו קדוש פחות מיומו של כל אחד אחר, והשבת שלי אינה פחותה במאומה משבת של כל אחד אחר. יש מי שמבלה את השבת בבית הכנסת, אני מכבד אותו. את השבת שלי אני מבלה בכרם. אני זונח את הפעילות היום יומית שלי בפיתוח טכנולוגיה, ובמקום זאת זומר, משקה, מרסס, בוצר - כל מה שנחוץ. זוהי השבת שלי, ואני מצפה שגם היא תכובד.

למעשה, כששואלים אותי אם היין שלנו כשר - אני עונה: הרי זה יין לשבת. את הכרם נטעו בשבת, את הבציר עושים בשבת, כל הטיפול בשבת, והרי לכם יין לשבת.

רגשות עמוקים כלפי כשרות היין אינם חדשים. כבר בתקופה של רש"י היתה דרישה עממית לאסור על גוי אפילו לגעת בחבית יין. רש"י, רבנו תם ואחרים ניסו לשווא למצוא סימוכין לכך במקורות. האיסור היחיד הנזכר בכתובים נוגע ליין נסך, שהוא יין שממנו ניסכו לאלילים - מנהג שעבר מן העולם. למעשה אין היום בנמצא יין נסך, והיה אפשר לחשוב שכל יין כשר.

בסופו של דבר נקבעה ההלכה לפי הדרישה הפופוליסטית; לגדולי הדור לא היתה ברירה, אם רצו להמשיך לאחוז בסמכות שלהם. כל המעוניין בפרטים נוספים יכול לקרוא בספר המרתק "יינם" של פרופ' חיים סולוביצ'יק.

חותמת ההכשר מעידה לא רק על תמיכה כלכלית בממסד הרבני ההולך ומתחזק, אלא על תמיכה וטיפוח מנגנון של יריקה בפרצופנו, אלה שהיום שלהם שווה פחות, שהשבת שלהם שווה פחות, שאורחות חייהם שווים פחות - הטמאים, הלא כשרים, אלה שאסור להם לגעת ביין פן ייטמא, אלה שהם כמו גויים, כמו דובים, כמו ארנבות. והנה אנחנו ממשיכים במו ידינו לתמוך במנגנון המביא לקץ היקבים העצמאיים בארץ ישראל.

ככל שהדבר נוגע ליקב שלי - אעדיף לסגור אותו ולעקור את הכרם קודם שאודה בכך שאשתי ואני משתייכים לכת של טמאים, ולכן אל לנו לגעת ביין שייצרנו במו ידינו, פן ייטמא ויתפגל.

הכותב הוא בעלים של "יקב מישר" במושב מישר

כדי להפוך את היקב לכשר אסור לי, היינן, לגעת ביין שלי, פן אטמא אותו