ידיו של נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופ' יוסף קלפטר, מלאות עבודה. בשבועות הקרובים הוא אמור לבדוק את הטענה שמעלה נייר העמדה של "המכון לאסטרטגיה ציונית", לפיה הלך המחשבה הפוסט-ציוני פשה אצלו בבית, בחוג לסוציולוגיה. לו אני נשיא האוניברסיטה, הייתי מוותרת על הבדיקה ומסכימה מיד עם נייר העמדה. סביר להניח, אפילו יש לקוות, שהמרצים בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב דורשים מתלמידיהם לקרוא מאמרים ומחקרים המסווגים כ"אנטי ציוניים". הרי מתפקידם לחנך את תלמידיהם לחשיבה ביקורתית, וזה בדיוק מה שעושה הפוסט-ציונות לציונות.

אבל נייר העמדה מביא עמו גם בשורה: מחקר שנעשה במרתפי הסילבוסים של האוניברסיטאות בארץ גילה את שמו החדש של האויב הישן והממוצה לעייפה. מעתה אל תאמרו סתם שמאל, אמרו פוסט-ציונות. זה רענן וזה נשמע הרבה יותר מדעי ואובייקטיבי מסתם "שמאלן", "עוכר ישראל" או גדעון לוי. אם הביטוי לא היה קיים מזמן, היה המכון לאסטרטגיה ציונית יכול להמציא אותו.

אמירות כגון "המאפיה השמאלנית השתלטה על החוגים לסוציולוגיה" אמנם מקובלות בתור תעמולה ימנית זולה, אבל הן בבחינת חדשות ישנות מאוד. אחת לכמה זמן קם החכם התורן של הימין ומנסה להוכיח את העובדה-לכאורה כי האוניברסיטה או התקשורת או בית המשפט מלאים ב"שמאלנים".

התיוג של אנשים כשמאלנים אמור, לדעת המתייגים, לשמוט את הקרקע מתחת לטיעוניהם על פי ההיגיון הבא: הם מתנגדים לכיבוש המתמשך או רואים בפלסטינים את הצד הנפגע בסכסוך משום שהם שמאלנים, ועל כן אין להתייחס ברצינות לטענותיהם נגד הכיבוש או בעד הפלסטינים.

מתגליות מהסוג הזה איש לא היה מצליח לייצר כותרת בעיתון שאיננו בעל קו ימני מובהק. נייר עמדה שנושאו "השמאל והאקדמיה" לא היה מתפרסם אפילו בעמודים האחוריים של העיתון, לצד מחקר אחר, המוכיח שחיים ארוכים הם סגולה לאריכות ימים.

אבל גם אנשים הנחשבים לרציניים כמו שר החינוך, ואפילו מלומדים, כמו נשיא אוניברסיטת תל אביב, מתייחסים ברצינות להצהרות כמו "קבוצת הסוציולוגים הביקורתיים השתלטה בהדרגה על המחלקות לסוציולוגיה בחלק מהקמפוסים, שליטה הנמשכת עד היום, על אף ההזדהות הקלושה עם עמדותיה בציבוריות הישראלית".

אם נתעלם לרגע מהניסוח, אומר המסמך של המכון לאסטרטגיה ציונית את מה שכבר לפני כעשור חזתה הפרופסור אניטה שפירא הבלתי פוסט-ציונית, שיתרחש באוניברסיטאות כחלק טבעי מחילופי הדורות במחקר: כל דור מעמיד למבחן את הנחות היסוד של הדור הקודם, ולאחר דור החוקרים הציונים הגיע תורם של הפוסט-ציונים.

אלא שאופן ניסוח המסמך מעיד על כך שבעיני מנסחיו לא מדובר בתופעה טבעית, אלא בעניין רע שיש לעקור אותו מהשורש, משום שמה שקורה כאן הוא השתלטות עוינת של זקני הפוסט-ציונות, המאיימים להרעיל את הבארות. מזל שלפחות ליהודים הגיבורים באוניברסיטת בר אילן עמד הכוח לעמוד בפני "היומרה לקעקע את יסודות האתוס הציוני", או בעברית, לרענן קצת את הסילבוס.

על כך הרי ניטש מלכתחילה הוויכוח בין הציונים לפוסט-ציונים. בעוד הראשונים מעוניינים לשמר נרטיב אחד ומובהק של הציונות כנתינתה של "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ", ושל ישראל כמדינת העם היהודי, מעוניינים הפוסט-ציונים לתאר גם נרטיבים אלטרנטיביים תוך שהם מביאים בחשבון גם את מי שגרו כאן עוד לפנינו ושואלים שאלות על מהותה של הציונות כתנועה לאומית.

מה שרואים האחרונים כמושאים לגיטימיים למחקר, נתפש על ידי הראשונים כהוצאת הכביסה המלוכלכת מחדר הכביסה אל אמצע הרחוב. לכאורה, לא המציאות היא הבעיה אלא האופן שבו מתארים אותה או, כמו שאומרים בפולנית - מה יגידו עלינו השכנים.