"המכון לאסטרטגיה ציונית" שלח לנשיאי האוניברסיטאות נייר עמדה, הבוחן את מידת הציוניות של הפעילות המתקיימת באוניברסיטאות. להלן נוסח מוצע למכתב תשובה.

נייר העמדה שלכם כתוב מתוך נקודת מוצא שאינה מקובלת עלי, ולפיה מידת התמיכה בציונות היא אמת מידה רלוונטית לפעולת האוניברסיטה. האוניברסיטה אינה שייכת למדינה ולא לתנועה הציונית שיצרה את המדינה; היא שייכת לבני האדם, ולה שלוש מטרות עיקריות: ייצור דעת אקדמית העשויה לגרום לבני האדם העשרה רוחנית והבנה טובה יותר של המצב האנושי; שימור הדעת שנוצרה בעבר; הפצת דעת בין בני האדם.

האוניברסיטה היא מוסד שהמדינה הליברלית צריכה לממן, בלי להתעניין בתכנים שהיא מפיקה במחקר ובהוראה - גם אם התכנים הם לצנינים בעיני ראשי המדינה ואפילו כופרים באושיות היסוד שעליהם קיום המדינה מבוסס. אמת המידה היחידה לתכנים המופקים באוניברסיטה היא אמת מידה הומניסטית: האם התכנים מכוונים לקדם את רווחת בני האדם.

ברצוני לדון בתכנים המופקים באוניברסיטה - שאלה שהיא קשה יותר משאלה אחרת המתעוררת לפעמים בהקשר זה, שאלת הדעות שחברי סגל מביעים כאזרחים.

מותר לכתוב באוניברסיטה וגם ללמד, שבמאה ה-19 עמדו לפני העם היהודי אופציות עדיפות מאשר הקמת תנועה לאומית החותרת לריבונות מדינית; שבשלב הנוכחי בהיסטוריה שלה ישראל צריכה להביא לידי סיום את תפישת העולם הציונית העומדת בבסיס קיומה; שהקמת ישראל היתה כרוכה בפגיעה קשה בערביי ארץ ישראל; שישראל צריכה לחדול מלתפוש את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית, ותחת זאת לתפוש את עצמה כמדינת כל אזרחיה; שעל ישראל להיות מדינה דו-לאומית; שעליה להיטמע בפדרציה מזרח תיכונית.

מותר לכתוב וללמד את כל זה, אם מה שעומד ביסוד הדברים הוא עניין ברווחת אזרחי ישראל ובהעשרה הרוחנית שלהם, ואם זה תואם את מה שמקובל בפרדיגמות המחקר הרלוונטיות של האוניברסיטה.

תכנים שאינם עומדים באמת המידה ההומניסטית, אין להם מקום באוניברסיטה. גם לתכנים שאינם עומדים באמות מידה של הפרדיגמות האקדמיות הרלוונטיות אין מקום באוניברסיטה, אך זאת מהטעם שמשמעם עשייה אקדמית גרועה. באוניברסיטה יש מוסדות האמורים להבטיח כי העשייה האקדמית תהיה במסגרת הפרדיגמות האקדמיות הרלוונטיות וברמה אקדמית נאותה.

קו החשיבה שלכם מוביל לכך, שיהיה אפשר לתבוע מהאוניברסיטה ללמד רק את מה שמשרת את המדינה באופן מיידי ומעשי. גישה כזו תציב במרכז פעילות האוניברסיטה את המחלקות למינהל עסקים, משפטים, הנדסה ורפואה. גישה כזאת תהפוך את האוניברסיטה לבית ספר מקצועי.

אך במרכז פעילות האוניברסיטה צריכות לעמוד המחלקות של מדעי הרוח, מדעי החברה ומדעי הטבע, המבקשות דעת לשמה, בלי קשר לשימושים המיידים שניתן לעשות בדעת הזאת. משעה שתכנים כאלה מופקים באוניברסיטה, הם אינם עומדים לרשות אזרחי ישראל בלבד, אלא לרשות בני האדם בעולם כולו.

ביסוד נייר העמדה שלכם עומדת ההנחה, שלמדינת ישראל תפקיד אחד בלבד: קיום ריבונות מדינית וטיפוח התרבות הלאומית. אני כופר בכך. המדינה היא מכשיר לקידום של אינטרסים אנושיים מגוונים. מלבד טיפוח התרבות הלאומית בני האדם זקוקים גם לשירותי בריאות טובים, לחינוך טוב, לדיור, לאמנות ולתרבות. ישראל אינה צריכה להיות רק מדינה ציונית; עליה להיות גם מדינה הדואגת לסוגי הרווחה המגוונים הנחוצים לאזרחיה. הפקה והפצה של דעת אקדמית מעשירה הן כמה מהם.

עליכם לחדול מבחינה של האוניברסיטה באמות מידה של הציונות. השאלה באילו תכנים צריך למלא את הציונות כיום היא שאלה חשובה. אני מציע לכם להתמקד בה.

פרופ' מאוטנר מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב