האיומים והלחצים על האוניברסיטאות היו צפויים. המאבק באקדמיה משתלב במאבק תרבותי שבו פתח הימין, במקביל להצלחותיו הפוליטיות. בימין הבינו, שכמו בארצות הברית ובאירופה כדי להאריך ימים ולהכות שורשים מוכרחים לנצל את מוסדות השלטון כדי למוטט את אחיזת השמאל בקרב המשכילים.

הימין צודק באבחנתו: עולם התרבות הישראלי, כולל האוניברסיטאות, נוטה שמאלה. כך הוא מאז מלחמת העולם השנייה בכל העולם המערבי. מוקדי ההתנגדות למלחמת וייטנאם ולכיבוש עיראק היו באוניברסיטאות האמריקאיות, הרובע הלטיני בפאריס היה מרכז המאבק נגד מלחמת אלג'יריה, ומרד הסטודנטים של 1968 שטף את אמריקה ואת אירופה מקליפורניה עד חומת ברלין.

אולם במערב החל הימין מתאושש ונחל הצלחה בדמות הניאו-שמרנות, אך לאו דווקא באוניברסיטאות, אלא בפיננסים והתקשורת. לא כך בישראל, שבה רבים מחסידי הניאו-ליברליזם הכלכלי לוחמים בכיבוש ובהתנחלות, ומכאן משתייכים ל"שמאל הפוליטי". לכן אחיזת הימין באליטה התרבותית החילונית שואפת לאפס, וזוהי הסיבה האמיתית למסע ההפחדה האחרון. המאבק מתנהל בשתי זרועות: מרכז שלם הוא הזרוע האקדמית והמעבדה האידיאולוגית המכובדת, גם אם לא חדשנית ולא מקורית, ואילו הזרוע השנייה מורכבת מהתועמלנים והדמגוגים של "המכון לאסטרטגיה ציונית" ומתנועת הסטודנטים "אם תרצו". הניסיון לחקות את אמריקה נכשל עד כה מסיבה עיקרית אחת: לימין הניאו-שמרני והלאומני הישראלי לא קמו מלומדים ואנשי תרבות כפי שהופיעו בארה"ב ובאירופה.

תחושת זו של חוסר אונים וניתוק מעולם המחקר, הספרות והאמנות, היא שהולידה את התפרצות הזעם הנוכחית, וזאת אינה האחרונה. אך הוויכוח האמיתי אינו עם התועמלנים, אלא עם ראשי השלטון. הפוליטיקאים הבכירים יודעים שאין מחקר ללא חירות, והם מבינים שהמחויבות הראשונית של החוקר היא לאמת כפי שגילה, או סבר שגילה, בעבודתו.

הם יודעים שהוראה אקדמית ראויה לשמה נשענת על מחקר וכי חיי הרוח והתרבות בישראל ומוסדות המחקר שלה הם חלון הראווה האמיתי של המדינה. אך עתידם מותנה בתמיכת תועמלני הרחוב, ואלה לא יעלו על מתרסים כדי להגן על הישגי המדע והתרבות. במשחק הזה לא יעזרו נימוקים מוסריים, אלא רק שיקולי כוח ותועלת מיידית. וכידוע, כוח אפשר לבלום רק באמצעות כוח נגדי.

לכן, לשר האוצר, שקרא "להעיף" מהאוניברסיטאות את המרצים שתמכו ברעיון, המעוות כשלעצמו, של חרם אקדמי על ישראל, יש להבהיר, שכל ניסיון לפגוע במעמד של מרצה מסיבות פוליטיות ייתקל בתגובה קשה של הסגל האקדמי בישראל. התגובה הבינלאומית הצפויה, כולל אפשרות של חרם, עלולה להיות כואבת לא פחות.

במקביל ראוי להזכיר לשר החינוך, שתוכניתו להחזרה ארצה של חוקרים מוכשרים מחויבת להתמודד עם השאלה, איזה חוקר שצמח בחממה אקדמית אמריקאית ימהר לשוב למציאות המתחילה להתקרב לזאת של שנות ה-50 השחורות בארה"ב? מי ירצה לעבוד במוסד שיתיימר לבדוק את תוכני הקורסים שלו? ואצל כמה ישראלים מוכשרים המתחבטים ביחס לעתידם יהיה זה הקש שישבור את גב הגמל?

אם יובל שטייניץ וגדעון סער רוצים שהז'דנוביזם הישראלי יירשם על שמם, שימשיכו להתבטל בפני "אם תרצו".