לשינויים התכופים שמשרד החינוך עורך בתוכנית הלימודים יש מכנה משותף: בכולם נושבת אותה רוח פטריוטית רדודה ובוטה, המצנזרת כל ייצוג בעייתי, כופה על התלמידים דקלום אחיד של טקסט "מטוהר" מן הרב-גוניות רבת הסתירות של הסיפור הישראלי, ומשתיקה כל מחשבה ביקורתית.

ספרי ההיסטוריה כבר שוכתבו. נקודת המבט הפלסטינית וסיפור ה"נכבה" - שדעתם של אנשי המשרד, ובראשם יו"ר המזכירות הפדגוגית ד"ר צבי צמרת, אינה נוחה מייצוגם בתוך הסיפור הישראלי - צונזרו; נשארו רק דברי ההלל על הקמת המדינה. תהליך אוסלו נמחק, ולימודי השואה נותקו מן ההקשר החשוב של עליית הפשיזם האירופי וזכו להרחבה נוספת, במסגרת "חיזוק הזהות היהודית".

עתה טופל גם ספר הלימוד העיקרי באזרחות, בנימוק שהוא "עוסק יותר מדי בביקורת על המדינה", ומדגיש בין השאר, כי "מאז ייסודה נקטה מדינת ישראל מדיניות של אפליה כלפי אזרחיה הערבים". דומה שצמרת ואנשיו אינם מבינים לימודי אזרחות מהם: כל עניינם, מעבר ללימוד יסודות הממשל והשיטה הדמוקרטית, הוא הקניית כלים להבנת הקונפליקטים בחברה ובמדינה וטיפוח חשיבה אזרחית ביקורתית כלפיהם.

אך כמו "המכון לאסטרטגיה ציונית", שצמרת סייע לפעילותו, גם יו"ר המזכירות הפדגוגית מנסה למחוק 50 שנות מחקר פתוח וביקורתי של הציונות, המדינה ותולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקומן, תשווק לתלמידים גרסה פטרונית, המעליבה את שכלם הישר ומזלזלת ביכולתם להבין מציאות מורכבת והיסטוריה מסובכת ולהזדהות עם החברה שבה הם חיים חרף בעיותיה הרבות.

שר החינוך גדעון סער טוען שאינו מתערב בתכני הלימודים, אך השינויים האלה תואמים להפליא את השקפת עולמו. סער מציג עצמו כליברל, שחופש הביטוי יקר ללבו, אך הוא משוכנע שיש להקנות לתלמידים "ערכים לאומיים". לנוכח האינדוקטרינציה שמקדם משרדו, נראה שהוא ואנשיו מעדיפים לטפח לאומנות צרת אופק ובדלנית.