מדינת ישראל ניצבת לפני דילמה המחייבת החלטה מהירה: תקיפת התשתית הגרעינית באיראן, או השלמה עם איראן גרעינית.

איראן חצתה כבר כמה קווים שהוגדרו אדומים (או לפחות הוגדרו כך לפני שנחצו): היא העשירה אורניום בכמות שמאפשרת בניית שתי פצצות גרעין (אמנם לא בדרגת העשרה צבאית). היא הצליחה להגיע לרמת העשרת אורניום של 20%. בידיה אלפי צנטריפוגות ובכל שנה נוספים אלפים. הכור בבושהר הופעל באחרונה, ואיראן לא מהססת להרחיב את תשתיות הגרעין. היא גם משלימה את ארסנל אמצעי הלחימה בטילים המתאימים לנשיאת נשק גרעיני, הנמצאים בפיתוח וייצור.

גם התהליכים המלווים את התקדמות תוכנית הגרעין של איראן אינם פועלים לטובתנו. הלחץ הדיפלומטי שהופעל על איראן אינו אפקטיבי, וכנראה שלא יהפוך לאפקטיבי בעתיד. הסנקציות שאומצו הן סמליות ולא אמיתיות. ולא צפוי קונסנסוס בינלאומי לגבי אימוץ סנקציות אפקטיוויות. בנוסף, לא נראה שארה"ב תמנע הגעת תזקיקי נפט לאיראן במצור ימי או בדרך אחרת.

האיראנים ממשיכים למשוך זמן ולהתל בעולם המערבי הנאיבי, ובראשו בנשיא ארה"ב ברק אובמה. עמדות המערב נשחקות לאורך זמן, ואינן משפיעות על השלטון האיראני ועל החלטותיו. הנסיגה מעיראק יוצרת בעולם תחושה כי ארה"ב נחלשת ונחישותה מתפוגגת. נראה גם כי בסופו של דבר, אובמה לא יתקוף את תשתית הגרעין האיראנית.

לנוכח עובדות אלה, אי אפשר לדחות עוד את ההחלטה על דרך ההתמודדות עם סוגיית הגרעין האיראני. יש להחליט אם לתקוף באיראן, או לקבל את איראן הגרעינית כעובדה מוגמרת. ואולם, השלמה עם איראן גרעינית אינה נסבלת. לאיראן יכולת לתקוף את ישראל, והיא הצהירה על רצונה בכך. השילוב של יכולת ורצון הוא מתכון לכך שזה יקרה - אם לא נפעל.

המסקנה המתבקשת היא כי צריך לתקוף. העיתוי המושלם הוא באוקטובר, לפני הבחירות לקונגרס בארה"ב. צעדי העונשין ערב הבחירות שיינקטו כלפי ישראל יהיו מוגבלים, אם בכלל. לאחר נובמבר נקבל כנראה, כך אני מקווה, קונגרס רפובליקאי שעשוי לגבות אותנו בהתקפה ולהמשיכה.

הכותב הוא תא"ל במיל'