מה שמשותף לברק אובמה, ג'ורג' בוש, ביל קלינטון, הילרי קלינטון, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני, מחמוד עבאס, חוסני מובארק, מלך ירדן עבדאללה, מלך סעודיה עבדאללה, ניקולא סרקוזי, אנגלה מרקל, דייוויד קמרון, סילוויו ברלוסקוני, ולדימיר פוטין, הו ג'ינטאו ובאן קי מון? קונצפציה. למרות כל ההבדלים והניגודים בין האישים הנכבדים הללו, משותפת לכולם המחויבות לנסות לסיים את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני באמצעות הסכם קבע כולל ומיידי. שלום מלא, שלום סופי, שלום עכשיו.

אבי אבות הקונצפציה הוא יוסי ביילין. מיד אחרי חתימת הסכם אוסלו, ב-1993, הבין המדינאי הישראלי הפורה והמבריק, שההסכם שזה עתה הפיק יוביל למבוי סתום. לכן מיהר לפתוח ערוץ הידברות ישיר עם מחמוד עבאס, וכתום שנתיים של שיחות ניסח את הסכם אבו מאזן-ביילין. במשך כחמש שנים היה המסמך האורים והתומים של קהילת השלום הישראלית. הוא נתפש כהוכחה ניצחת לכך שהסכם שלום ישראלי-פלסטיני נמצא בהישג יד. ואולם כאשר אהוד ברק הלך לקמפ דייוויד בקיץ 2000 התברר, שלא אורים ולא תומים, לא דובים ולא זבובים. הפלסטינים אינם מוכנים לחלק את הארץ בשלום.

ביילין לא נרתע; הוא מיהר לפתוח במשא ומתן עם קבוצה של בכירים פלסטינים, וב-2003 הביא לעולם את יוזמת ז'נווה. במשך חמש שנים היתה יוזמת ז'נווה האורים והתומים של קהילת השלום הבינלאומית. היא נתפשה כמעין הוכחה ניצחת לכך שהכישלון בקמפ דייוויד היה מקרי וכי הסכם שלום ישראלי-פלסטיני נמצא בהישג יד. ואולם כאשר אהוד אולמרט הלך לאנאפוליס בשנים 2007-2008 התברר, שלא אורים ולא תומים, לא דובים ולא זבובים. אף שאנשי ז'נווה הם שניהלו את התהליך המדיני המחודש, הם לא הצליחו להחתים את אבו מאזן על השלום שהבטיח מאז 1993. שוב הוכח, שהפלסטינים אינם מוכנים לחלק את הארץ בשלום.

ובכל זאת, למרות כישלונותיה המהדהדים, הקונצפציה עדיין עמנו. הקונצפציה עדיין מנחה את מדיניות ארצות הברית ושולטת בשיח הבינלאומי. הקונצפציה מחייבת שורה של מנהיגים מזרח תיכוניים לפעול על פי מתכון מדיני שגוי מיסודו. הקונצפציה מכנסת ברגעים אלה בוושינגטון ועידת שלום חסרת תוחלת.

אפשר להבין את עבאס; הוא ככל הנראה הפליט האחרון העומד בראש התנועה הלאומית הפלסטינית. במשך מאות שנים התגוררו משפחתו ומשפחתי באותה עיר: צפת. הסיכוי שבן צפת יוותר על צפת שואף לאפס. הרעיון שפליט פלסטיני יוותר על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים הוא רעיון חסר שחר.

אבו מאזן הוא אדם חיובי המתנגד לטרור, ואולם סיום הסכסוך ממנו והלאה. אין לו עניין לסיים את הסכסוך ואין לו יכולת לסיים את הסכסוך. כפי שיצחק שמיר הלך לוועידת מדריד, אבו מאזן מוכן ללכת לכל ועידת סרק שאינה תובעת ממנו לשלם מחיר של ממש תמורת הנכסים המדיניים שהוא צובר.

אי אפשר להבין את האחרים: אובמה, בוש, קלינטון, קלינטון, נתניהו, אולמרט, ברק, לבני, מובארק, עבדאללה, עבדאללה, סרקוזי, מרקל, קמרון, ברלוסקוני, פוטין, הו ובאן. האם לא למדו דבר ולא שכחו דבר? האם אינם יודעים שאפילו ביילין התפכח? האם הם באמת מוכנים לתת לתקינות הפוליטית לסמא את עיניהם?

הדרך היחידה למנוע את קריסת התהליך הנפתח היום בוושינגטון היא להחליף במהירות את הקונצפציה הכושלת בקונצפט מדיני מציאותי. אולי מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, אולי פינוי חלקי של התנחלויות, אולי פתרון יצירתי אחר. ואולם דבר אחד ברור: אך ורק אם אובמה, נתניהו ועבאס יגבשו בקרוב סוג כזה או אחר של הסכם ביניים, ניתן יהיה לקרב שלום עתידי ולמנוע מפולת.