"בתום השירות הצבאי נרשמתי ללימודי היסטוריה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב... בהשראת מורי באוניברסיטה, ראיתי בהסכמי אוסלו מהלך מניפולטיבי ישראלי שנועד להמשיך את הכיבוש באמצעים כלכליים". עדות זו של ד"ר בעז נוימן - במאמר שפירסם במארס השנה בכתב העת "ארץ אחרת" תחת הכותרת "מדוע שבתי אל הציונות", מצטרפת לשלל עדויות, שרק חלק קטן מהן מגיע לידיעת הציבור.

היא חושפת את קצה הקרחון של האוריינטציה האנטי-ציונית שהשתלטה על חלק מהפקולטות למדעי הרוח והחברה בישראל. במיוחד אמורים הדברים ביחס למחלקות לסוציולוגיה, למדעי המדינה ולמשפטים, שבהן יש שיתוף פעולה פורה בין המשפטנים לעתיד לארגוני השמאל הרדיקלי, דוגמת בצלם, מחסום-ווטש ועדאלה.

העדויות המצטברות על הצהרות אנטי-ישראליות חריפות של מרצים בקורסים, הן רבות ומשמעותיות מכדי שאפשר יהיה לפטור אותן בטענה שהעלאתן לשיח הציבורי מהווה "הסתה", כפי שקובע פרופ' אורן יפתחאל ("ההסתה המופרכת נגד האקדמיה", "הארץ", 10.11). לכך נוספות עדויות על זלזול והשתקה של סטודנטים המעזים לערער על טענות המרצים, על שיפוט מוטה של עבודות אקדמיות, על חסימת קידומם של חוקרים שאינם מתיישרים עם הקו הרדיקלי השולט וכמובן - ייזום וקידום חרמות מסוגים שונים על מדינת ישראל ואף על האקדמיה הישראלית.

טענתו המרכזית של יפתחאל היא, שסיקור הקורסים והמעקב אחר הסטודנטים היו סלקטיביים ומוטים. הוא טוען, למשל, כי נבדקו רק שליש מהקורסים במחלקה לסוציולוגיה. טענתו חסרת בסיס. יפתחאל משכיח את העובדה שסוציולוגיה היא תחום רחב, המשיק לתחומים רבים ומגוונים, שהקשר ביניהם לבין חקר החברה הישראלית והסכסוך הישראלי-הפלסטיני אינו קיים. וכי ציפה יפתחאל שמחקר הבודק אם קיימת הטיה אנטי-ציונית בחוגים לסוציולוגיה יכלול קורסים כמו אנתרופולוגיה של אירופה, אספקטים תרבותיים וחברתיים בחקר האמנות, גיוס ומיון עובדים או "מזון למחשבה: אנתרופולוגיה של אוכל"?

גם במכוני המחקר נידונים עניינים ונושאים נוספים, שאינם קשורים לסוגיה הציונית. במחקר נבדקו רק כנסים אלו, ובכולם נמצאה אכן הטיה חריפה בדמות כנסים "במעמד צד אחד" (פוסט-ציוני מובהק) במקרה הרע, או הטיה שמאלנית (בלבד) במקרה הפחות גרוע.

מופרכת גם הטענה כאילו תלמידי המחקר שנבדקו נבחרו באופן סלקטיבי. כמעט לכל חוקר אקדמי יש יותר מתחום התמחות אחד ועבודות הסטודנטים המתמחים אצלו עוסקות בקשת רחבה של נושאים. פרופ' יפתחאל עצמו עוסק בתחומים נוספים וחשובים, בנוסף להפצתה של תיאוריית האתנוקרטיה מבית מדרשו. על כן נבדקו רק עבודות אקדמיות ופעילויות של הסטודנטים שהתייחסו ישירות לסכסוך היהודי-הערבי ובכולן אכן מככבת תיאוריית האתנוקרטיה.

יפתחאל טוען שמספרים נופחו בדו"ח באופן שרירותי, אך הוא עצמו מפריח מספרים שאינם מוזכרים בדו"ח. כך, הוא כותב שהדו"ח מדווח על 91 מקורות פוסט-ציוניים במחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, וטוען שבפועל מצויים רק 67 מקורות כאלה. הדו"ח מצביע על 26 מקורות ציוניים בקורסים האמורים, לעומת 100 מקורות פוסט-ציוניים.

"לכל אורך הדו"ח פזורות טענות כי המחקרים הביקורתיים משמשים כהצדקה לפעולות טרור", מקונן יפתחאל. אכן, הדו"ח כולל ביקורת עניינית ולגיטימית על פעילותם של מרצים אנטי-ציוניים בחו"ל ומובאים ציטוטים ועדויות על השימוש שעושים גורמים אנטי-ישראליים בחומר אקדמי ישראלי להצדקת פעילותם העוינת. הדו"ח, שהמלצותיו טרם פורסמו, אינו כולל קריאה לנקוט סנקציות נגד המרצים הללו או לשלול מהם את החופש האקדמי. הזעקות האוטומטיות על "מקארתיזם" ו"הסתה", המושמעות מכיוון השמאל הרדיקלי נגד כל ביקורת עניינית, חוזרת ומעלה את התהייה מיהו המקארתיסט האמיתי.

ד"ר מוזס, המתמחה במדע המדינה, ערך את מחקר האקדמיה בעבור המכון לאסטרטגיה ציונית