כמה קל להתהדר בנוצות הומניות ולהתמלא זעם קדוש על הגזענות של תושבי צפת, הנאבקים נגד כניסת ערבים לעירם, כל עוד גרים בשכונה הומוגנית והערבים היחידים שפוגשים מעת לעת הם קוראי "הארץ", שדומים יותר לסייד קשוע מאשר לתומכי ראאד סלאח שמבקשים לגור בעיר. כמה פשוט לזעוק בעד "יחס הומני כלפי מהגרי העבודה", אם לא חייבים לעבור ברחובות דרום תל אביב בשעת ערב מאוחרת, כשעשרות שיכורים מתגוללים שם. כמה נוח לתמוך בקליטת אלפי פליטים מסודאן, אם לא גרים בערד ולא נחשפים לתחרות בינם לבין צעירים ישראלים על מעט המשרות הפנויות במלונות ים המלח, שבה מובסים ילידי המקום.

אני תומך בקליטה מסודרת של פליטים, בהענקת לגליזציה מלאה למהגרי העבודה ובשוויון זכויות מוחלט לערבים בישראל. העניין הוא המוסר הכפול של חלק מהמתקראים בפי עצמם "פעילי שמאל", שמודדים בקנה מידה מיוחד את אלה שחושבים אחרת מהם, שנאלצים לחוות יום-יום את מה שהשמאל כל כך מתלהב ממנו - הדו-קיום.

דווקא אלה שרוממות הסובלנות כלפי זרים בגרונם, הם הראשונים להפגין חוסר סובלנות תוקפני כלפי אלה שחיים עם הזרים מדי יום. איזה מוסר כפול מאפשר להתייחס בסלחנות ללאומנות הערבית בגליל ובו-בזמן להפגין חוסר הבנה ללאומנות היהודית באזור?

למוסר הכפול של פעילי השמאל האלה מצטרפת גם צביעות. אין דבר נלעג יותר מלהטיף לאורח חיים מסוים, בלי לחיות בהתאם להטפות ובלי שנאלצים לפרוע את השטרות שמחייבת השקפת העולם.

מאז שנות השמונים נוח מאוד להיות פעיל שמאל בישראל. כבר אין הכרח להצטרף להתיישבות בפריפריה, אין צורך לתמוך במאבקי עובדים וגם החובה לחנך את הילדים לשירות בצבא - כחלק מהסולידריות החברתית - נעלמה. השמאלן המצוי יכול לעשות מה שמתאים לו ולהטיף לכל אלה שאין להם די כסף לחיות לצדו, שעליהם לחיות אחרת.

עד שהשמאל לא יתנער מהצביעות ויפגין אמפתיה של ממש גם כלפי הקורבנות היהודים של המערכת הפוליטית-החברתית, לא תהיה לו תקומה. את המחיר נשלם לא בצפת, אלא בארץ כולה.