טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דניאל בלטמן | 1932 כבר כאן

תגובות

סבסטיאן הפנר היה משפטן צעיר בגרמניה ב-1932. בתור לא יהודי - הפנר היה יכול להמשיך לפתח קריירה בשירות המדינה. כך הוא תיאר את האווירה בארצו ערב השתלטות הדיקטטורה הנאצית: "המשחק עצמו נגרר לאיטו, עגום ועיקש, ללא נקודות שיא, ללא דרמה, ללא הכרעות נראות לעין... מה שהלך ואבד היו שמחת החיים, החביבות, התמימות, הרצון הטוב, ההבנה, רוחב הלב וההומור... האוויר בגרמניה הלך ונעשה דביק במהירות".

הפנר בחר להגר מגרמניה. לו היה מסייר בשכונות הדרום של תל אביב, בבני ברק, בצפת, בירושלים או בבת ים בסוף 2010 היה, מן הסתם, נזכר באותם ימים קשים בארץ מולדתו. רבנים החותמים על מנשרים גזעניים נגד מיעוט לאומי וקוראים למדיניות אפרטהייד, הפגנות משולהבות נגד פליטים מאפריקה, כנופיית נערים התוקפת ערבים, יוזמות חקיקה המקדמות הפרדה ואפליה על רקע גזעי ולאומי, ואווירה ציבורית דחוסה, אלימה ונעדרת חמלה כלפי כל מי ששונה וזר.

בעיקר היה הפנר מתריע על תגובתה האנמית של המערכת הפוליטית הממוסדת, שאזלת ידה ופחדיה הוליכו ב-1933 אל מהפך פוליטי, שניתן היה למנוע אותו. רוב הציבור בישראל אינו מגדיר עצמו כמובן כגזעני. העובדה שכמחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל לא היתה רוצה להתגורר לצד ערבים, והתמיכה העממית הסוחפת שזוכות לה יוזמות, הקוראות להרחיק ערבים או אפריקאים ממגורים לצד יהודים - מנומקות במיני תירוצים, אבל רק מעטים מהמנמקים יודו בפה מלא, כי הם מצדדים בהפרדה אתנית וגזעית.

תועמלנים פרועים של הימין, דוגמת ח"כ מיכאל בן ארי, אינם מהססים להשתמש לצורכיהם במגוון דימויים והנמקות, הלקוחים מבית היוצר של האנטישמים באירופה: הזרים מפיצי מחלות וגוזלים את בנות ישראל, הפליטים השחורים הם עבריינים אלימים המסכנים את שלום הציבור, ועוד.

תעמולת הזוועה הזאת מהלכת אימים על אוכלוסיות קשות יום, המתמודדות ממילא עם בעיות קיומיות לאינספור, והיא הולכת ומשתכנעת כי בהרחקת הזרים ובהפרדה הגזעית מצויה התקווה לפתרון אמיתי של בעיותיה. ההיסטוריון שאול פרידלנדר הגדיר את הלכי הרוח האלה בגרמניה של ראשית שנות ה-30 כ"אנטישמיות גואלת". חברה המצויה במבוכה קיומית, נעדרת כיוון פוליטי המקנה תקווה, הולכת ונסחפת אחרי רעיון אפוקליפטי, שבמרכזו הצורך בהרחקת היהודי מקרבה, שאם לא כן יקיץ הקץ על קיומה של האומה.

מיליוני בני אדם בגרמניה, שלא היו מגדירי עצמם כאנטישמים וודאי שלא כנאצים, נסחפו באווירה ציבורית משיחית פסוודו-דתית, שהפכה את האנטישמיות לרעיון בעל משמעות פוליטית המוליך אל הגאולה הלאומית. ישראל של היום הולכת ונסחפת אט אט ל"שנאת זרים גואלת". הערבי, הפליט האפריקאי, הזר בדתו, בצבע עורו, בלאומיותו, מצטיירים בעיני יותר ויותר ישראלים כבעיה הקיומית הקשה ביותר שעל החברה לפתור בדרך אל המנוחה והנחלה.

אין חברה המחוסנת מפני הידרדרות לגזענות אלימה. בישראל של היום מתקיימים לא מעט תנאים שניתן לזהות את קיומם בחברות ועמים שהוציאו מן הכוח אל הפועל מהלך של הפרדה גזעית, טיהור אתני ואפילו ג'נוסייד. קיימות בה קבוצות מיעוט (ערבים וזרים) מנודות על ידי הרוב, אידיאולוגיה גזענית שהולכת ומתפשטת, ניסיונות להצר את הפעילות הפוליטית של המיעוט ולצמצם את זכויותיו האזרחיות, מציאות ביטחונית מתוחה, וגורמים פוליטיים חזקים בעלי אינטרס של התפשטות טריטוריאלית.

אבל זו אינה גזירה משמים. תפקידה של מנהיגות אחראית הוא לעצור את התהליך המאיים הזה. בנימין נתניהו מרבה להשתמש בדימוי של 1938 בהתייחסותו למציאות הבינלאומית נוכח הסכנה הגרעינית האיראנית. אז, ברגע האחרון לפני שהידרדר העולם למלחמת דמים נוראה, יכלו המעצמות הדמוקרטיות לעצור את היטלר, אבל הן גימגמו. על נתניהו להבין, כי המציאות הפנימית בישראל כיום היא של 1932, ונאום חיוור הקורא שלא לקחת את החוק לידיים אינו יכול להוציא את החברה הישראלית מאווירת הקסנופוביה וחוסר הסובלנות שפשטה בה. לשם כך דרוש מהלך בקנה מידה אחר לחלוטין.

פרופ' בלטמן הוא חוקר שואה, וראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות