בימים האחרונים זימן שירות הביטחון הכללי עשרות ערבים ישראלים לתחקורים ולשיחות אזהרה במטרה להרתיעם מהשתתפות בהפגנות נגד פעולת צה"ל בעזה. מפגינים שנטלו חלק באירועי מחאה ביפו, בסכנין ובשפרעם נקראו ל"שיחות הבהרה" גם כאשר ההפגנות התקיימו כחוק. שירותי הביטחון אישרו את קיום התחקורים והבהירו, כי "בימים האחרונים אירעו ברחבי הארץ אירועים של פעילות אלימה על רקע לאומני... בעקבות אירועים אלה בוצעו מעצרים".

במקביל הוגש שלשום לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום נגד פעילי שמאל, שחסמו ביום שישי את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב במחאה על מבצע "עופרת יצוקה". הפעילים הואשמו בעבירות של כניסה לא מוסמכת לשטח צבאי, השתתפות בהתקהלות אסורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. השופט דחה את בקשת התביעה לעצור את הנאשמים עד לתום ההליכים, צעד השמור רק למקרים שבהם נשקפת לציבור סכנה כתוצאה משחרור הנאשמים.

בחברה דמוקרטית חייבים להפריד - גם בעת מלחמה - בין פעילות שמעוררת חשש ממשי לעבירות של אלימות או של הסתה ממשית לאלימות, לבין זכותו של כל אזרח ליטול חלק בהפגנות שאינן מלוות בגילויי אלימות חמורים.

בשורה ארוכה מאוד של פסקי דין הציב בג"ץ את חופש ההפגנה והמחאה כזכות חוקתית, הנגזרת מחופש הביטוי והיא אחד "הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו". זכות זו אינה מתבטלת גם בימי מלחמה. במדינות הדמוקרטיות, הפגנות בעת מלחמה הן תופעה מוכרת גם כשחיילים מסכנים את חייהם.

חופש ההפגנה, ככל זכות חוקתית, אינו מוחלט. הזכות כפופה לחובת הציות לחוק. שיקולים של שמירה על הסדר ועל ביטחון הציבור הם רלוונטיים ויכולים להצדיק הגבלות על הפגנות אך לא את ביטולן.

לפי הפרסומים נוקטים שירותי הביטחון אמצעי הפחדה כדי למנוע גם מחאה לגיטימית בעת המלחמה. אמצעים אלה לא רק שאינם מידתיים אלא נראה ששכרם ייצא בהפסדם. דיכוי חופש הביטוי מוביל בדרך כלל להמרת הדיבור במעשי אלימות שיכולים היו להימנע, וחובה למונעם - במיוחד בימי לחימה.