איזה מזל שהורי כבר מתו. הרי כבר ב-1982 הם לא היו מסוגלים לשאת את קול מטוסי הקרב הישראליים, שעטו על מחנות הפליטים הפלשתיניים בלבנון. שריקה מפלחת של מטוס, והם התחלחלו בביתם שבתל אביב. אנחנו לא צריכים לראות כדי לדעת, הם אמרו.

כך אז. ומה עכשיו, כשבאמצעותי הם היו יכולים להכיר את שאם בת השנתיים, שנוהגת לטפס בזריזות על השולחן, כדי להתבונן באחותה המציירת במחברת, את טייב בן החמש עם הרווח בין שיניו שמתגלה עם כל חיוך, את כרמל בת השש והספרים המצוירים שהיא אוהבת. כל העולם מתפוצץ סביב הילדים האלו, שוב ושוב, במרחק של עשרה, או חמישים מטר מהם. זה עשרה ימים, כל רגע הוא רגע של פחד, וכל רגע של פחד הוא רגע של מוות. תכפילו במיליון וחצי.

הורי תיעבו כל פעולה יומיומית, רגילה, שעשו - ערבוב הסוכר בקפה, שטיפת הכלים, עמידה במעבר חצייה - כשבאותו זמן בדיוק הם ראו בעיני רוחם, נשענים על ניסיונם האישי, את האימה בעיני ילדים, הייאוש של אמהות שאינן יכולות לגונן עליהם, את הרגע שבו הפיצוץ העצום מפיל את הבית על יושביו והפגזים החכמים קוטלים משפחות שלמות. אמא של סאלמה אומרת: "כשאני מתעוררת משינה חטופה אני מתפלאת. יודעת שרק במקרה אני חיה".

איך היו יכולים לשאת את חיי היום-יום שלהם עכשיו, כשהיו שומעים ממני על אום חאלד בת ה-70: פצצה הוטלה על חדר בטון סגור בכיכר במחנה הפליטים בשבורה. שני אזרחים נהרגו. עשרות בתים מבטון חלול ניזוקו קשה. גג האסבסט נפל סנטימטרים ליד ראשה. רק זה שיכנע אותה "להתפנות" לבית בתה, מרחק חצי ק"מ; האשליה שבית חדש יהיה בטוח יותר. "כל שאני מקווה הוא שאני אמות, לפני שאראה שקורה לכם משהו", היא חוזרת ואומרת לילדיה.

עוד לפני שמכבסת השפה השתכללה לדרגותיה היום היו הורי נתקפים בחילה מצירופי לשון כמו "מלחמת שלום הגליל" או "הפרות סדר", כשהסדר הוא הכיבוש וההפרה היא ההתנגדות לו. כשהסדר הוא למנוע מהפלשתינאים את מה שהיהודים זכאים לו ודורשים אותו.

איזה מזל שהם לא בין החיים, כדי לשמוע את אהוד ברק או ציפי לבני מסבירים שאין לנו דבר נגד העם הפלשתיני, ואת מזכיר הממשלה מסביר שאין משבר הומניטרי ושזו רק תעמולה של חמאס. כדי לזהות שקרים הם לא היו צריכים לדעת את שמות האנשים שאצלם אין מים זורמים כבר חמישה ימים. תשכחו מההפגזות, תשכחו מהחשמל, מהאוכל, אפילו מהשינה. אבל בלי מים? בשל ההפגזות מהים, האוויר והיבשה אנשים אף לא יכולים לצאת להביא מי שתייה מטוהרים מהברזיות של העיריות. וכשיש למישהו מים בברז - הם לא ראויים לשתייה.

בגלל ההיסטוריה שלהם הם ידעו מה פירוש סגירת אנשים מאחורי גדרות תיל ומגדלי שמירה בשטח אדמה קטן. שנה, חמש שנים, עשר שנים. מ-1991. איזה מזל שהם לא חיים כדי לראות איך עכשיו האנשים הכלואים האלה גם מופגזים ומופצצים בכל פאר הטכנולוגיה הצבאית של ישראל וארצות הברית. "אנחנו מזמינים אלינו בדחיפות את מוחמד אל-בראדעי שיבוא לפה ויוכיח שאין לנו נשק גרעיני", אמר איאד. בדחן ידוע, גם תחת הפגזות. אבל בשבת בערב הוא רק אמר "קשה, קשה" וסגר את הטלפון.

ההיסטוריה האישית של הורי גרמה להם לסלוד מהנינוחות שבה קריינים דיווחו על עוצר שהוטל. איזה מזל שהם לא פה, ולא שומעים את הקהל מריע בקולוסיאום.