ערב ההתקפה על עזה ביקש ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, לשוחח עם אהוד אולמרט. אולמרט התחמק. הוא לא רצה לספר לארדואן שההתקפה על עזה עומדת בפתח ולא רצה להיות במצבו של מנחם בגין, שלא סיפר לאנואר סאדאת על ההתקפה הצפויה על הכור העיראקי. ארדואן רתח וגם נעלב. בטורקיה אומרים, כי זאת הסיבה למסע הגידופים שהוא מנהל בימים האחרונים נגד ישראל.

עכשיו כבר לא משנה מי התחיל. "ישראל היא הפרובוקטורית הגדולה ביותר של טרור בעולם", האשים שר המשפטים הטורקי. ראש הממשלה של טורקיה כבר לא רוצה לדבר עם אולמרט, הקשר בין הממשל הטורקי לשגריר ישראל נותק, קבוצת כדורסל ישראלית הותקפה באנקרה ולתיירים ישראלים מציעים לא לנסוע לטורקיה. "התחושה באנקרה היא כמו במדינה ערבית עוינת", אמר ל"הארץ" נציג ישראלי רשמי שעובד בטורקיה.

בירדן נשא ראש הממשלה, נאדר אל-דהבי, נאום בפרלמנט, שבו לראשונה בתולדות ההסכם בין המדינות דיבר על "בחינה מחדש של היחסים בין ירדן לישראל". שום הודעת הכחשה או תיקון לא יצאה מירדן. "לא צריך להתרגש מזה", מסביר איש משרד החוץ הישראלי, "לירדן ולישראל יש אינטרסים משותפים חשובים". האם הטיעון הזה מביא בחשבון גם את מעמדה העדין של ירדן מול הפלשתינאים? מול חמאס? מול הציבור שלה? מה יאמר האיש אחרי שירדן החזירה את שגרירה לעמאן?

קטאר, שרשומה בציר המדינות המתונות, עדיין מאפשרת לנציגות ישראלית להתקיים בשטחה ומנהלת שיחות עם ישראל, אבל היא קרובה יותר לציר הסורי-האיראני מאשר לציר המצרי-הסעודי. מכלל היוזמות להפסקת אש מעדיפה קטאר את העמדה הסורית, שתומכת בחמאס, על פני העמדה המצרית. וסעודיה, עוד מדינה מציר המתונות, מתחילה לדבר על "הפניית גב" ליוזמת השלום, כלומר לתוכניתה שלה, אם הקהילה הבינלאומית לא תמהר לבלום את ישראל.

רק לפני שלושה שבועות שררה אופוריה בשכונה. טורקיה דיברה על המשך התיווך בין ישראל לסוריה ונשיאה עמד לבקר כאן; סוריה דיברה על שלב המפגש הישיר עם ישראל; ירדן דבקה בעמדה שעל פיה ידידותה היא עניין מובן מאליו; שר החוץ של קטאר ניהל רומן קטן עם ציפי לבני ושר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל, הודיע כי אין בכוונת ארצו לנטוש את היוזמה הערבית.

הצלילים הללו נעלמו. גם הפרטנר החביב, מחמוד עבאס, ניתק מגע. ישראל חזרה למצב שבו היא שוחה היטב: מדינה מאוימת, בלי שמישהו יבלבל לה את המוח עם תהליך מדיני. ההחלטות האסטרטגיות החדשות שלה קשורות לפיסת קרקע בגודל 12 קמ"ר שמכונה "ציר פילדלפי", לכמה מאות מנהרות, לאופן ולמשך הזמן של העברת קצת "ציוד הומניטרי" לעזה ולשאלה מי השיג מה מן המלחמה הזאת.

טקטיקה פלוס, זו הרמה שישראל מסוגלת לה. יחסים עם טורקיה? הם עוד יצטרכו אותנו בדיון בקונגרס האמריקאי על הגדרת רצח הארמנים. הירדנים כועסים? הם מקבלים מאתנו מים וזכו בהסכם סחר חופשי עם ארה"ב בזכותנו. קטאר? היא בעצמה נשענת על ואשינגטון בעלת בריתנו. וסוריה מפנה את הגב? הרי אמרנו לכם שאין שם פרטנר. מלחמה היא ענף הייצור שלנו, לא שלום ולא יחסים עם השכנים האלה.

נדמה היה לרגע, שאפילו את עצמנו אנחנו מצליחים לשכנע שאין שום חשיבות ליחסים מן הסוג הזה, עד שהתברר שדווקא לשירותיה של מצרים אנחנו נזקקים כדי לפתור את "הבעיה" הזאת עם חמאס, וקטאר היא שסייעה לפתרון המשבר בלבנון, וירדן היא דוגמה ומופת לשמירה על הגבול עם ישראל וביחס לסעודיה - הו, כמה רצינו רק לא מזמן להיפגש עם המלך.

ויש עוד בעיה טקטית קטנה, שמפריעה ליהנות מהאדישות כלפי היחסים עם השכנות: בשלב השאלה הזהה, "מי מרוויח ומי מפסיד", החמאס הוא זה שיכול בינתיים לרשום לעצמו הצלחה גדולה בסעיף ערעור היחסים בין ישראל לטורקיה, ירדן וקטאר. וידו עוד נטויה.