ככל שנוקפים הימים גובר החשד, שמבצע "עופרת יצוקה" עובר פוליטיזציה, ושמאבקי-הכוחות הפנימיים מערערים את יכולתה של ממשלת המעבר להגיע להסכמה: יעדי המבצע והתנאים החדשים לסיומו, שמציב ראש הממשלה אהוד אולמרט, נשמעים ממש כמו אלה שהציג בנאומו בכנסת ב-17 ביולי 2006. גם אז הצהיר, שהמלחמה נועדה להביא להפסקת אש מוחלטת בגבול הצפון, לפריסת צבא לבנון בכל שטחי דרום לבנון, להוצאת חיזבאללה מהשטח ולהסרה מוחלטת של איום הטילים מעל תושבי ישראל. התוצאה, כמובן, היתה שונה.

אולמרט אף שב ודוחה יוזמות בינלאומיות, ובכלל זה את החלטת מועצת הביטחון להפסקת אש. בדיונים פנימיים הוא גם הבטיח, שהמלחמה תימשך עד לסילוק שלטון החמאס מן הרצועה. מנגד, מסתייגים מ"מ ראש הממשלה ציפי לבני ושר הביטחון אהוד ברק מהכנסת כוחות צה"ל ללב העיר עזה, אך גם בין שניהם התגלעו חילוקי דעות.

לבני מציעה לסיים את המהלך הצבאי בלי הסדר מדיני שיכיר בשלטון החמאס, ואילו ברק מעדיף לסיים את המבצע בהסכם רגיעה משופר, הכרוך בהבנות עם החמאס. אך שניהם אינם מציגים מתווה חדש ליחסים בין ישראל לבין השלטון ברצועה למחרת המלחמה, ומתעלמים מכך שאי אפשר להמשיך ולהחזיק מיליון וחצי אזרחים במצור משולל תקווה.

על אף השימוש המופרז בכוח, המסב אבידות ונזקים כבדים לאוכלוסייה האזרחית ברצועה, המבצע נהנה עד כה מקונסנסוס רחב. הממשלה ורוב האופוזיציה תמכו במלחמה נגד החמאס, וביטאו את התחושה הרווחת בציבור, כי מדובר ב"מלחמת אין ברירה", שיעדיה מוגדרים ומוסכמים.

אווירה זו, שליוותה את הכוחות הלוחמים והקלה על האזרחים בעורף, התעצמה לאור נכונותם של מקבלי ההחלטות לנתק את המלחמה ממערכת הבחירות ולדחות את הביקורת על עמיתיהם לימים שקטים יותר. אלא שעתה פורצת המחלוקת את מחסום השתיקה, וחשבונות פוליטיים גלויים החלו להתנהל על גבם של חיילי צה"ל ותושבי הדרום, כאילו אין מחר.

הקולות הצורמים צריכים לפנות את מקומם לגיבוש מדיניות מפוכחת ואחראית, שתביא בהקדם להפסקת האש.